לבבות בודדים

הדמעות מרטיבות את הדף שכתבתי,
עכשיו עוד אוהב, תמיד אותך אהבתי,
אבל עכשיו מעיניי יורד כבר מבול,
כי התאהבתי חזק, עברתי את הגבול.


חברים אומרים שהייתי נאיבי,
שאולי אלייך גם הייתי אובססיבי,
אבל מה אני רציתי? רק אותך קרובה,
לחיות רק לצידך, להראות לך אהבה.


כל זה דחק את האהבה שלנו הצידה,
וההתנהגות חסרת האונים שלך על זה העידה,
אני יודע שטעיתי כשלא נתתי לך מרחב,
פעלתי לפי הלב כי הייתי מאוהב.


כשהביאו לי שלשום את מה שכתבת,
הבנתי שגם אותי את כל כך אהבת,
אבל בגלל האובססיה תפסת מחסה,
להסביר כמה שאהבתי אני לא מנסה.


והכל בגלל רגע אחד של חוסר מחשבה,
רגע אחד שאפילו ניצח את האהבה,
הרגע שבו התנפלתי עלייך ונדחפת אל הכביש,
אם היית כאן, היית רואה מה שאני מרגיש.


משאית מחצה אותך למוות ישר,
ורק המכתבים שלנו זה מה שנשאר,
מכתבים ועוד זיכרון שבי מהדהד,
זיכרון שהצלחתי אותך לאבד.


עכשיו, כשאני מסתכל על החיים בדיעבד,
אני לא כל כך עצוב שנפרדת, אלא שנשארתי לבד,
הייתי מעדיף שתיפרדי ושתישארי בחיים,
אבל המצב הקיים הזה יישאר לעולמים.


אני לא יודע איזה מסר אתם תקחו,
ואולי מחר את המכתב שכתבתי אתם תשכחו,
אבל כשהחצי השני שלכם ממכם נפרד,
אל תהיו עצובים ואפילו לא לרגע אחד.


פשוט תחשבו שטוב שהמוות ביניכם לא הפריד,
כי אז יהיה קשה יותר לחיות בעתיד,
לי קשה כל כך עכשיו, אתם בטח יודעים,
והייתם יותר מבינים אם את דמעותיי הייתם רואים.


אז אהובה שלי, רק תדעי שאני מצטער,
ולמרות שאת בשמיים האהבה לא תיגמר,
כמה אירוני שהשמיים היו לנו הגבול,
ועכשיו את שם, כשמעיניי יורד מבול.