הטלנובלה של החיים שלי...

הכול התחיל לפניי שלוש שנים.
הכרנו והכול נראה כל כך וורוד ואופטימי שלא חשבתי ששום סיבה בעולם תוכל לגרום לנתק כזה.
בהתחלה לא הרגשתי אלייך שומדבר מיוחד,אבל ככל שהתקרבנו ועבר הזמן התחלתי להרגיש דברים שלא ידעתי שבנאדם יכול להרגיש.
רגשות כל כך חזקים,שמודחקים בתקופות שאני לא רואה אותך,
עד שמשהו מזכיר לי אותך ומציף אותי ברגשות שמערערים אותי לגמריי,וגורמים לי לרצות להיות מישהי אחרת
מישהי שתאהב,שתתאהב בה -לא סתם עוד ידידה.
אז אהבתי אותך,ואתה לא ידעת,וכנראה שגם לעולם לא תדע.
לא הספקתי לעכל את זה שאני מתחילה להתאהב  בחבר לשעבר של חברה שלי,עד שהחלטת לספר לי שיש עוד כמה שינויים בטלנובלה של החיים שלי.
אמרת שאני בין האנשים היחידים שאתה מספר להם את זה,כי אתה סומך עליי ומרגיש קרוב אליי.
אז הרגשתי מיוחדת לכמה דקות ,עד שהבנתי שאני חיה בסרט.
הרי בחיים לא אהבת אותי ובחיים לא תאהב ,לא כמו שהייתי רוצה.
אחריי שנפרדת מחברה אחת שלי,החלטת להתאהב באחרת,בזמן שאני הייתי מאוהבת בך.
שמחתי בשבילך,באמת קיוויתי שתהיו ביחד ויהיה לך טוב איתה,חייכתי אליך ועודדתי אותך ליזום בתקווה אמיתית שיקרה משהו,אבל החיוך הזה שרף אותי מבפנים.
ראיתי את הניצוץ הזה בעיניים שלך כל פעם שחשבת עליה,כל פעם שדברת עליה.
ראיתי את הריחוף התמידי שכמעט גרם לך לעוף .
ראיתי את הלב שלך מגביר את הקצב כל פעם שהיא רק עברה ליידך.
אני חושבת שהסיבה היחידה שהצלחתי להסתיר את זה ממך היא שהיית כל כך מרוכז בה כל הזמן שלא ראית אותי,למרות שהיינו ביחד כל כך הרבה.
בתור ידידים כמובן.
אז כאב לי,ובכיתי .
הרבה.
אני שונאת להרגיש רע בגלל אנשים אחרים,אף אחד לא שווה את זה לדעתי,אבל אתה בזבזת לי כל כך הרבה דמעות.
פשוט לא הצלחתי לשלוט בזה.
אז בכיתי,ואתה ראית רק את החיוך המזויף הזה.
אני לא בנאדם צבוע ואני שונאת להסתיר דברים מאנשים קרובים אליי,אבל את זה לא ספרתי לאף אחד,כי זה פשוט היה מסובך מדי.
הסיפור הזה פשוט פגע בי יותר מדי,הרגשתי כל כך חלשה ושברירית לידך שלא רציתי שתדע.
כל פעם שראית אותי עטפתי את עצמי במין מסיכה של קשיחות שהסתירה את כל הדמעות שהרטיבו לי את הפצעים ואת כל הכאב הזה בלב.


אז נמאס לי,החלטתי לברוח,ומאז אני לא מפסיקה.
החלטתי לשכוח ממך,למרות שזה הדבר האחרון עלי אדמות שרציתי לעשות.
קיוויתי שאתה תגרום לקשר הזה להחזיק מעמד,ואז אני אוכל להשתמש בתירוץ של "לא נעים לי" .
התקווה הזאת עד היום כובלת אותי אלייך.
ובאמת ניסית ליצור קשר,ולא הבנת מה קרה לי,למה התרחקתי למה התנתקתי.
הרי רואים עליי שאני רוצה,שאני מתגעגעת....


אני חושבת עלייך הרבה,באמת.
למרות שאני מצליחה להסתיר את זה יפה מאוד,אתה עדיין חלק ממני.
אתמול ראיתי אותך,וכמו תמיד אמרת שאתה מתגעגע,ובמקום לשמוח,רצתי  לחדר ובכיתי.
כל פעם שאני רואה אותך זה קורה.
אותו סרט שוב ושוב,חוזר על עצמו ומזכיר לי כמה פגעת בי.


אז שוב כמו תמיד אני שואלת את עצמי אם לא שווה לשים את זה בצד,להתחיל דף חדש עם עצמי,איתך ואיתה.
אני רוצה לשכוח מכל הסיפור הזה,אפילו אתה הספקת לשכוח,אבל הוא חרוט לי כל כך עמוק בלב, ואני לא מצליחה להשתחרר ממנו.
אני יודעת שאני מגזימה,אבל זאת אני
תמיד
הכל שחור או לבן,פרופורציות זה לא הצד החזק שלי כמו שאומרים.


אז מה אני אעשה הפעם?
מתי אני אצליח לשכוח מכל מה שהיה,ולהמשיך הלאה?
מתי אני אצליח לדבר איתך,בלי מסיכות וכיסויים,הכי אמיתי שאפשר,כמו פעם.


נמאס לי לברוח,זה לא מביא אותי לשומקום
החלטתי להתמודד הפעם,אבל לאן ממשיכים מפה?