רגע לפני שזה נגמר..

הידיים שלך,הן שמכירות של עיקול וצלקת בגופי,מטיילות עכשיו על גוף זר.

אז למה קשה לי לשכוח את אותם רגעים בודדים שהיית רק שלי?!

למה אני רואה בהם רק את האושר בזמן שאני יודעת היטב שיש בהם גם לא מעט כאב..

אולי כי זו אני שהובלתי אותך אל תוך חיי בתקווה שתאסוף אותי אל תוך חיבוקך
החם,העוטף והבולע את כולי,אל נחלת האושר-זה אשר נשקף אליי-כשאני בין זרועותייך.

מתי זה ייגמר?!אני שואלת את עצמי,עד מתי יהיה בי כח לייפות את הכאב ולראות בבדידות
אהבה שלא קיימת?מתי אפסיק לראות בך "מלאך"שהעניק לי מתנה יקרה?מתי אוכל להיות קרה
ואדישה אל שמך,אל מעשיך,אל דבריך,ובעיקר אל הזכרונות שלנו יחד.

האם בכל פעם שאהיה לבד עם עצמי,יוקרן במוחי הסרטון הקטוע והמטורף של רגעים ומקומות
בהם היינו יחד?שטה בתוכי עננה של עצב על שבכלל נתתי לעצמי להיכנס לסבך הזה שגרם לי
לבגוד בכל כך הרבה עקרונות שעליהם גדלתי.

לפעמים נדמה לי כי אפילו אני כבר לא אני,ואיני מכירה עוד את עצמי.

ואני שואלת איך מביטים על העבר בסליחה ובונים מחדש "אני" שיאפשר לי להיות גאה
בעצמי.אפילו ההרהורים על כך ממלאים אותי שוב ברגשי אשם,זה מגוחך,אני כועסת על עצמי
תוך כדי כתיבת שורות אלה ואני שוב שואלת את למה עדיין יש לך משמעות ומקום בחיי?!

לבסוף,אני חותמת:

מן המקום אליך נקלעתי יש רק שתי אפשרויות ושתי נקודות מוצא ועליך בלבד לבחור
בדרך,אפשרות אחת היא שאתה חוזר לנטוע בך עצמך את אהבתך כלפיי בדרך שאינה משתמעת
לשתי פנים,האפשרות השניה היא להמתין ליום שבו אוכל לקרוא את המכתב הזה והוא יהיה לי
זר עד כדי כך שלא אאמין שאני כתבתי אותו....