שלום אחרון

אלעד שלי


את המילים האלו כבר לא קשה לי לכתוב, את השתיקה ממך אני מקבלת, את הכאב הפסקתי להרגיש. כי שכחתי. שכחתי איך זה לדבר איתך שעות, שיחות ארוכות שהיו יכולות להעביר לי לילות שלמים. שכחתי איך זה לחבק אותך, איך זה להרגיש את הידיים שלך מסביבי עוטפות אותי, הידיים שלך... כבר לא מקסימות אותי כמו פעם. שכחתי איך זה לנשק אותך, איך השפתיים שלך מרגישות, איך העיניים שלך מסתכלות, איך הקול שלך משתנה כשאתה מתחיל לדבר על דברים רציניים... שכחתי. לא שכחתי.


אתה מבין אלעד? זו מלחמה נגד עצמי! אם שכחתי?! איך אני עדיין זוכרת??! כל פרט קטן כל מילה... זה הכל שמור אצלי. כשאמרת שלום הלב לא נשבר, הכל נשבר. כל חלק קטן וגדול בתוכי פשוט השתנה. ואתה... כאילו לקחת סכין תקעת אותה עמוק עמוק בתוכי ועם כל מילה וכל מבט פשוט סובבת אותה עוד ועוד ולא הפסקת! עד שאיבדתי תחושה... איבדתי את היכולת להרגיש שוב...להרגיש שוב את כל הדברים שהרגשתי אלייך, נתתי לך דברים שהשארת אצלך... לא קיבלתי אותם בחזרה גם כשהלכת... גם עכשיו כשנגמר ונשארה רק דממה ממך, גם כשלדעת שעברת הרבה אחרות אחרי יש דברים ממני שיהיו שייכים לך ורק לך... גם אם אתה לא יודע עליהם וגם אם אתה לא תקבל אותם... הלב- שלך. אולי לא כולו אבל החלק שלך ישאר לדמם לו מהסכין ההיא שתקעת...


ניסיתי אני מנסה ואני ינסה תמיד להחזיר אלי את מה שלקחת כי הבן אדם שהכרתי לפני שנתיים היה בן אדם אחר, היית אלעד שונה. והיום? אני לא מכירה אותך יותר... את הילד שהכרתי אני יאהב תמיד, אבל אותך... אותך יום אחד אני ישכח לגמרי, לא קצת! לא בערך! ישכח לחלוטין... ואתה בקצב שלך תשכח מה זה רגש... רגש שאתה לימדת אותי!


 אלעד שלי... למרות הכאב שהרגשתי בגללך אני רוצה שיהיה לך רק טוב ולמרות שאותי אתה לא צריך אני פה בשבילך תמיד... בשביל האלעד שהיית בשביל האלעד שאתה.