נלקחת ממני

אני מביט סביב על החדר השומם ובו תמונה יחידה עם זר פרחים.
ניחוח הבושם שלך עדיין מרחף באוויר.
הזמן נראה כאילו עצר ורק הכאב נשאר.
הדמעות זולגות על לחי ונוטפות על פני.
אני מתגעגע אלייך אהובתי וזעקה רמה בנשמתי.
ואין מי שיבין או מי שישמע -
והכאב גדול מנשוא וקשה לסחוב את המעמסה.
לחיות כול יום מחדש את העצב.
לחיות כול יום מחדש ולדעת שאתה חי בעוד שאחרים אינם כמוך.
היש מי שידע מהוא צער אמיתי ?
ואיך זה כשאדם אהוב הלך ואין לו דרך חזרה ?
ועכשיו כשהוא מת, לא ישוב הוא לעולם.
לא יראה עוד אור יום וכוכבים בליל.
לא יריח פרחים, ולא ישמע עוד את קול ציוץ הציפורים.
מה מר גורלו להיות לכוד בנצח.
יש לי שאלות וחוץ מהאל אין מי שישיב מענה.
שאלתי את שאני רוצה וענו לי דבר כזה -


למה היא הלכה ?
וענו לי - כי האל רצה.


ומתי היא תחזור ?
וענו לי - היא לא תחזור עוד לעולם.


למה היא לא תחזור ?
וענו לי - כי אין חזרה מהמקום שבו היא נמצאת.


הלכתי, התפללתי, שאלתי, ומצאתי תשובות.
ובעיקר ביקשתי אותך בחזרה, אני יודע שזה בלתי אפשרי -
אז בקשתי עוד דבר קטן, שתגיעי לגן עדן (אם יש מקום כזה בכלל) -
ושיהיה לך רק טוב איפה שאת נמצאת עכשיו.
כשסיימתי להתפלל, לבקש, ולשאול לא הרגשתי סיפוק -
כי עוד לא הבנתי איך ה' יכול להיות כזה אכזרי.
לקטוף את חייך כמו שקוטפים פרח ססגוני.
ומי הוא בכלל שיחליט מי יחיה ומי לא.
מה יקרה, מתי, איך, ואיפה.
ויש מי שיודע ?