כך נפרדנו...

משכנו את זה יותר מידי ועכשיו זה עבר ודי. עכשיו אנחנו יודעים שזה לא זה למרות שהיה רגש, אך לא מזוהה.
היו רגשות חמים, היו רגעים יפים, נשיקות בלתי נשכחות... ועכשיו אני מעבירה ימים... מעבירה רגעים במחשבות, מעבירה אותם בזכרונות על המגע הרך, על השפתיים המתוקות, על הזמן שדעך ועל עיניים החמות. אולי תגיד לי אתה: היה בכלל למה לצפות?
הרי שום דבר לא התקדם אצלך ואני עם הזמן התאהבתי בך. לך היה קשה לפתח אהבה, אצלי זה התפרץ מעבר למחשבה. הרגשות שלי כלפיך הופיעו פתאום ואני ידעתי שיהיה קשה לך לטעום, לטעום את אהבתי. עכשיו זה נגמר. הפכת להיות נחלת העבר... אתה לא מרגיש כמוני וזה ברור...  מה יהיה עכשיו? הלב שלי שבור. עכשיו אני מבינה... כשהכאב מתחיל מבפנים, כשמשהו שורף והשרירים מתנוונים, כשמרגישים עייפים לקום, כשהכל נראה פתאום עגום, אתה יכול להבין שאתה כלום. כשהאושר שלך נודד רחוק, כשהכאב כבר חודר עמוק, כשפתאום אתה לבד, כשאין אף אחד שיחזיק לך את היד, אתה יכול להרגיש שאתה מבודד.
הדמעות החלו על לחיים לזלוג ובתוך ראשי מתנגן לו שיר ענוג שנותן לי את הכוח להתעורר ולהבין שזהו עוד יום שעובר ללא אהבתך קרובה אלי, ללא מילותיך היפות שיצלצלו באזני. אני פשוט בוהה בעצמי ומתחילה לחפש את הטעויות שבי... האהבה שלי לעולם לא תחזור אבל אני יושבת ומחכה לה כי אולי יום אחד היא שוב תפיץ בי אור. ואתה נישקת אותי עוד נשיקה אחת,נשיקת פרידה. חיבקת אותי עוד חיבוק אחד,חיבוק פרידה. וכך נפרדנו.