איתי, מיליון דברים מחכים רק לך.

איתי,


מה עוד אומר שלא אמרתי?


אוהבת? אמרתי, אך כבר אין לזה משמעות. יש בכלל דבר כזה אהבה? רבים וחכמים ממני אמרו שכן. פרפרים בבטן, חיוכים, התרגשות, נשיקות ובלה בלה בלה... למה ניפצת לי את האשליה?


שונאת? אמרתי, כן. אבל איך אפשר באמת לשנוא אדם שאוהבים? אבל זאת שנאה עצמית, על כך שאני אוהבת אדם שלא מגיע לו יותר מאשר את עצמי.


כועסת? כן. על זה שעזבת והשארת אותי לבד. על זה שמהשכת הלאה בחיים שלך בעודי כאן, מחכה לך, וכואבת...


חזקה? זכור לי שאמרתי הרבה פעמים שאני חזקה. שלא איכפת לי ממך יותר, שאני ממשיכה הלאה. כשבעצם בלילה הרטבתי את הכר.


אלוהים, עד מתי אמשיך לאהוב את הבן אדם הזה שגרם לי לסבל באותה מידה לאושר? כמה עוד אצטרך להתייסר במחשבות על מה היה אם הוא היה כאן, בזכרונות כמה פעם היה לנו טוב, במחשבות עליו עם החברה החדשה שלו?


כמה עוד ארגיש בודדה? כמה עוד אשים סביבי כל כך הרבה חומות ולא אתן לאף אדם להתקרב אליי? כמה עוד ספרים אקרא עד שהגיבור לא יזכיר לי אותו? כמה עוד סרטים אראה עד שלא אראה אותנו שם? כמה עוד שירים אשמע ולא אחשוב שהם נכתבו עלינו?


מיליון מכתבים מחכים רק לך שתקרא.


מיליון חלומות מחכים רק לך שתגשים.


מיליון דמעות מחכות רק לך שתפסיק.


רק אני, אחת, מחכה רק לך שתחזור.