השנים מזכירות לי פנים שאולי רציתי לשכוח...

זה כבר שנים שאת קוראת אליו בשקט כמעט תמיד נחנקת כשהוא בא ליד זה חודשיים שאת כותבת ביומן שלך שהחיים לבד ריקים מידי...


בשקט בשקט חצי הזדמנות עברה בשקט בשקט וזה לא קרה ... הינו רחוקים אך בלב קרובים...אף אחד משנינו לא יגיד אף אחד משנינו לא יודה אף אחד משנינו לא ילחש..אני רוצה אני אוהב...


והזכרונות מזכירות לי פנים שאולי רציתי לשכוח .... מה שלא אמרנו כבר לא נספיק לומר צער לך וצער לי על כך מעידות העיניים...


המילים נעלמו במסכת השקר צבעו את חיי בצבע אפור.. נשארת דממה שעם הזמן הופכת לבדידות שמותירה אותי לרקוד את ריקוד החיים לבדי..


כשאוהבים מישהו באמת אז שמגיע זמנו צריכים לדעת לתת לו ללכת לחופשי... כמו שמתנהגים אוהבים... אז הדלת שמובילה לדרכך פתוחה כעת.. אני מוותרת ונותנתלך ללכת..


נותנת לך ללכת לחופשי כדי שאי פעם תשוב אלייי..זה רק הלב שמתעייף או מוותר על הכאב....


ידעתי שאני יישאר לבכות.... אך אני יודעת שזה לא נגמר אתה תדע... כשתסתכל בי .. במבט של פעם.. שתראה שאני אף פעם לא הפסקתי לאהוב..ואז אולי הכול ישוב להתחיל...


זה רק הזמן להתרחק...