שנתיים....

אני מקווה שאני יצליח לסיים את המכתב הזה...לפני שנתיים החיים שלי השתנו לא רק שלי גם של כל החברים שלנו,פתאום אני יודעת מה זה להיות בדיכאון,לבכות בלי סוף,להעמיד פנים וגם מה מרגשים כשמאבדים חבר קרוב.עוד שבועיים יהיה לך שנתיים איך הזמן רץ מהר במשך כל השנתיים האלה הרגשתי ממש שאתה לא פה.כמה שניסתי להעסיק את עצמי בשביל לא לחשוב יותר מדי זה לא הצליח הייתי חושבת על עם אתה רואה אותי עכשיו,עם אתה שומר עליי,עם אתה צוחק איתי ועם אתה בוכה איתי.נזכרתי שגם לא סיפרתי לך את מי אני אוהבת עכשיו אתה בטח יודע.יש כ"כ הרבה דברים להגיד,לבוא בטענות אל מישהו אבל אין למי לפנות.לא ידעתי  שמבנאדם שאיכפת לו מאנשים,שמפחד מהמוות,מבנאדם כ"כ טוב הפכתי לבנאדם שלא איכפת לו מתי הוא ימות,לא איכפת לו מאנשים גם מחברים שמאכזבים אותך כבר לא הייתי מתרגשת כל זה למדתי אחרי שכבר לא היית פה מוזר שהייתי צריכה ללמוד את כל זה דווקא מדבר כל-כך רע.אני מתגעגעת אלייך המוןןן אבל איכשהו התגברתי לא התגברתי למדתי לחיות עם זה שאתה לא פה אני זוכרת כל פרט ופרט שהיה במשך הימים האלו שחיפשנו אותך בים. בשבעה  שכולנו היינו למטה במקום הקבוע שלנו ואני פשוט שכבתי  על הרצפה עם הפנים כלפי מעלה מביטה בכוכבים ומדברת אלייך בלב,בשקט שאף אחד לא ישמע ככה זה היה במשך כל השבעה אפילו יותר.ואני גם זוכרת שהיה לנו כ"כ קשה לחזור אחר-כך לחיים רגילים בלעדייך אני הייתי צריכה לחזור ללימודים ולא רציתי בהתחלה אבל בסוף חזרתי כי למרות שהוא לא ידע את זה בזמנו הילד שאהבתי גרם לי לשכוח את הגעגועים,את אותם הימים שהיינו באי וודאות וכל השאר כבר היו חיילים ואתה שהיית יומיים לפני גיוס דווקא אתה שכל-כך רצית להתגייס לא התגייסת מצאת לך מקום יותר טוב מהצבא ומהעולם הזה פה.אני עכשיו לפני גיוס ורק אלוהים יודע מה יהיה איתי.


הסיבה שאני רושמת את המכתב היא בשביל שתדע שאני אוהבת אותך לא שכחתי ואני לא ישכח אותך אף פעם ואת החתונה שלי