אל מול פני הפחד וכאב האהבה

אל מול פני הפחד אני ניצבת. הפחד חודר וכואב תמיד בדרכו אותי שורף.


מבחוץ לה נשמעת זעקה איומה, זה ליבי שכואב לי אני מבינה..


הפחד עצמו נועד לשתק.. פוחד הוא הפחד מן עצמו.. פוחד הוא לראות שביב של אור..


כואב הוא הפחד כואב הוא מאוד, אינו מסוגל את כאבי זה לנשוא..


והכאב.. הכאב גדול הוא מאוד ומנוח לא נותן לי רק שברון  גדול..


אל מול פני הפחד ניצבת אני.. היום.. ואתמול.. לוחשת אני לפחד: אמור! מדוע כל כך הרבה כאב קיים בך! מדוע אהבה אין בך! מדוע אני אוהבת אותו כל כך... מדוע הכאב שזור בפחד מאותו האובדן..


אל מול פני הפחד.. מול פניך כעת.. אתה הוא הפחד, אתה הוא הכאב.. וזאת אני שכואבת, וזו אני שפוחדת מאובדנך.. שלא הוסיף לראות פניך עוד.. בעת שאהבה  מוסיפה לגדול עוד ועוד..


רוצה אני כעת לצעוק בכל הייקום!! שמעו שמיים.. שמעו כוכבים.. שמעו המאורות- לבנה וחמה.. שמעו את כאבי הרב!!! אל תתנו לי עוד לכאוב האהבה הזו.. כה שורפת אותי היא ולא מניחה..


שמעו שמש ירח וצבא כוכבים ליחשו לי את אותה מנגינת האילמים.. שותקים אתם בדרככם מזה רגע הבריאה, אך מקשבים אתם לי כעת אמרו מייד.. לכן אמרו לו שאותו אני רק אוהבת.. אותו אני רק רוצה.. אני לא רוצה אף אחד אחר.. ואין אדם השווה לו בעולם..


אמרו שאני אוהבת.. אמרו שאני רוצה..


ואם אפשר אמרו לו שיאוהב אותי בחזרה...