26-07-2006למור, מ-ר'.

מור,


אני זוכרת איך לפני ארבע שנים נתקלתי בך במקרה, ועינינו נפגשו. חשמל עבר ביננו, לא יכלתי להסיט את עיניי מעינייך היפיפיות. היית חולה אז, וגם עם המחלה יכלו לראות את היופי הנהדר שלך. אתה מסוג הגברים שיהיו משאת נפשם של כל אישה, קל וחומר אז - כשהייתי נערה - היית כל מה שלבי התאווה אליו אי פעם.


הייתי בת 15, אתה היית בן 21. למרות שידעתי שאתה מתעניין, ידעתי באותה המידה שלא תעז לנסות. הגיל, המחלה, החברה שהייתה לך...הכל פשוט לא התאים.


עכשיו החלמת, תודה לאל, והיופי שלך רק מתגבר. המבטים שלך רומזים לי דברים שקשה לפרש, אך שניתן להבין מהו מקורם. אתה מחליף חברות בקצב מטורף, כולן רוצות אותך אך אינך יכול להסתפק בהן. אולי, רק אולי, אני האחת שאתה מחכה לה.


כשאני רואה אותך נושא את התינוק הקטן, המתוק, אני מדמה כאילו זהו ילדנו שאתה אוחז בו, ילד שבא מאהבה רבה. הרצון שלי לחבק אותך, לנשק אותך, לגעת בכל-כולך הולך ומתחזק עם הזמן. כן, יש לי אחרים, אבל הם לעולם לא ישתוו אלייך, אהוב.


אנחנו בקושי מחליפים מילים. לעיתים אני מנופפת לך לשלום, ובחגים אני שואלת לשלומך. אתה נשאר סגור, בלתי ניתן לפיצוח, רחוק מטווח-ידי. לו רק יכלתי להושיט אותה וללטף את פניך היפים... לו רק.


כרגע, מספיק לי לראות אותך לשניה, ואני מאושרת. יש משהו קוסמי שמושך אותי אלייך כל יום, כל הזמן. בכל פעם ופעם שאני מביטה בך, אני כאילו מופתעת מכמה שאתה יפה. יש בך שילוב של גבריות צרופה שממגנטת אותי אלייך יחד עם פגיעות שגורמת לרצון לאסוף אותך בין זרועותיי וללטף את ראשך בנחמה.


יש לי מחזרים, אבל אין לי אף אחד. אין לי אותך.


אני נכספת אלייך, הכמיהה אלייך לא נתנה לי מנוחה בלילות הקרים כקרח. עזור לי, גאל אותי מיסוריי ואהוב אותי.


שלך לנצח,


                                                                                                       ר'.