הכל התחיל במבט אחד קטן...

לפני בערך חצי שנה הייתי בים עם כמה חברות שלי. ישבנו על החול, דיברנו, נכנסנו
לים.. בקיצור היה ממש ממש כיף. מזמן לא הייתי בים, התגעגעתי למים המלוחים שלו.

ואז, משום מקום, ראיתי אותו, את אותו ילד חתיך מהכיתה שלי שאני כל כך אוהבת. כבר
שנה אני מאוהבת בו מהצד. אף אחד לא יודע. לא החברות שלי, לא הידיד הכי הכי טוב שלי
שאני מספרת לו הכל. אפילו לא הוא.

הוא ישב שם על החול ודיבר עם החברים שלו. ראיתי אותו צוחק את אותו צחוק ממיס שכל כך
אהבתי, ראיתי אותו מחייך את אותו חיוך שובר לבבות שלו. רציתי להתקרב אליו אבל לא
יכולתי, לא היה לי אומץ.

פתאום.. מישהו דחף אותו עליי... לא ידעתי מי הפיל אותו עלי ואיך ולמה... הייתי כל
כך מבולבלת. נפלנו על החול. ואז הוא הסתכל לי בעיניים עם מבט שלא ממש הצלחתי לפענח.
מין מבט של ידידות כזה, אני חושבת, יותר נכון מקווה, שזה היה מבט מלא אהבה. החזרתי
לו מבט, ישר לתוך העיניים הירוקות המדהימות שלו. דממה. כאילו כל העולם נעצר ורק
אנחנו היינו, רק שנינו לבד בעולם הגדול הזה. בערך 10 שניות הסתכלנו זה על זה, לא
רציתי שהרגע הזה יגמר. אז הוא אמר לי "סליחה את בסדר?" אמרתי לו שכן ואז הוא חייך
את החיוך המקסים הזה שלו... דייי כל כך התרגשתי!! באותו רגע הבנתי עד כמה אני אוהבת
אותו! ואז הוא הסתובב עם הגב אלי וחזר לחברים שלו.

הייתי כל כך מאושרת באותו יום. לא ידעתי מה לעשות עם האושר הזה. לא ידעתי אם לצרוח
מרוב אהבה או לשתוק. רציתי לרוץ אליו ולתת לו כזאת נשיקה... אבל אף אחד לא ידע על
אהבתי אליו, אז לא יכולתי לעשות כלום... כולם ראו שהוא נפל עליי אבל אף אחד לא שם
לב למבטים שלנו.

באותו ערב הוא התקשר אליי (מאיפה יש לו ת'מספר שלי?!?!) וביקש ממני לצאת החוצה
שניה. יצאתי החוצה מהבית וראיתי אותו עומד ליד העץ שמול הבית שלי. הוא שאל אותי אם
אני יכולה ללכת איתו לטיול קצר. הסכמתי.

הלכנו לגבעה קטנה שמול הבית שלי. אהבתי את הגבעה הזאתי. שכבנו שם על הדשא. היה שקט.
לא אותו שקט שהיה היום בים אלא שקט שונה, שקט של מתח. פתאום הוא קם ועזר גם לי
לקום. לקח את ידי, הסתכל עליי באותו מבט של היום בצהרים. עכשיו הבנתי את פרושו של
המבט הזה.. ואז הוא התקרב אלי ולחש לי באוזן "אני אוהב אותך סיגל. תמיד אהבתי...".
בערך חמש דקות עמדנו מחובקים. אחר כך נשכבנו על הדשא. אני והוא אחד ליד השני. פתאום
היה לי ממש קר והוא בלי שהייתי צריכה לבקש ממנו בכלל, הוא הביא לי ת'חולצה הארוכה
והמחממת שלו. עדיין היה קר לי אז חיבקתי אותו חזק חזק ושנינו ישבנו מחובקים וסתכלנו
על הכוכבים, ואז נרדמתי.

בבוקר אחרי כשהתעוררתי, הייתי במיטה שלי וחשבתי לעצמי " יואוו איזה חלום יפה!!" ממש
התבאסתי... פתאום... אני מרגישה מתחת לכרית שלי משו, אני מרימה את הכרית ורואה פתק
ממנו היה כתוב בו: "לא רציתי שידאגו לך נשמה אז החזרתי אותך הביתה.." הצמדתי את
הפתק ללב וחשבתי עליו אך ורק עליו...