אני אוהבת אותך אבל כואב לי...

מן מכתב שכתבתי לילד שאני הכי אוהבת בעולם.


המכתב מלווה בציטוטים משירים שהפכתי מבן לבת... 


 


"... למה אתה לא שלי כמו שאני שלך..." ????


מכל דבר קטן הביטחון שלי נופל ומישהו דואג לדרוך עליו.


נשברתי וקשה לי ככה, בזמן האחרון המצב רוח שלי שמח מבחוץ ועצוב מבפנים.


"...בקרוב אתה תדבר אליי שוב וגופי ירגיש את חומך ואת נשימותייך..."


אני לא רוצה לעבור עוד יום בלעדייך, אני מודה... קשה לי... :(


איך זה שכל יום מחדש אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב ופשוט בוכה?


"האם להיות בך מאוהבת זה שכאני עצובה עכשיו והחלון מראה לי סתיו, האם להיות בך מאוהבת זה כשהלב מרגיש רעב שאתה לא פה ליידי...האם להיות בך מאוהבת זה כשאני בוכה עכשיו והדמעות לא משמחה.."


נכון שאומרים ש"רק חבר אמיתי יכול לדעת מתי אתה עצוב גם שאתה לא מראה את זה"?


"…It's been months and for some reason I just can't get over us…"


אז לפי זה אין לי חברים אמיתיים, אבל שלא תבין לא נכון, אני מתה על החברות שלי והן הכי חשובות לי בעולם.


"...בוא ניפרד, נעשה את זה יפה..."


מצד אחד זה טוב שזה ככה, כי ככה העצב לא משתלט עליי לגמרי, לפחות שאני בבית ספר.


"...אתה זה עולם יש בך הכול, ברא לי אותך אל היום הגדול..."


אבל שאני מגיעה הביתה הכול פורץ שוב והדמעות זורמות...


"...אוו מתוק שלי פישלת בגדול, אני רוצה לסלוח אבל לא יכולה..."


 


מקווה שאהבתם...