טלנובלה מציאותית..

תמיד רציתי לכתוב לך מכתב, אבל כ"כ פחדתי.
רציתי לראות את המבט שלך בעיניים כשאתה מדבר איתי, לדעת מה ב-א-מ-ת אתה מרגיש... אולי הרגשות שלי מצחיקים אותך? אולי הם מעציבים אותך? אולי הם מתאימים לך?!?! במכתב פחדתי שלא אדע לעולם.. אתה יודע, אתה יכול לפעמים לעבוד אפילו עליי. אתה אחד האנשים הכי סגורים שאני מכירה, אולי בגלל זה הבנו אחד את השני כ"כ. אולי זה מה שהפריד ביננו ככה.


אתה, האקס של החברה שלי, אתה, החבר של החבר הנוכחי שלי, אתה, זה שאיכשהו קרוב אליי- תמיד. ואני שואלת את עצמי, איך יכולתי לעשות לה את זה? איך אני יכולה לעשות לך את זה? ואז הכל מתבהר – א- ה- ב- ה.. אוחחח איזה מילה קשה והרסנית היא לפעמים. בהתחלה היית כל כך חמוד, והיינו כל כך נחמדים ביחד, והאהבה פרחה לה, אשקרה כמו בסרט.


לאן כל המשפטים היפים נעלמו? לאן כל "את יפה" , "אין כמוך בכל העולם" , "את רוצה שאני אביא לך משהו? אני אביא לך כל מה שתרצי!" נעלם פתאום?! מה אחרי שאתה רגיל לזה שאני שלך גם ההתנהגות שלך משתנה בכ"כ קיצוניות?! נמרחת על בנות לידי כי זה "לא יפה לייבש אותן" אבל כן, אותי מותר.. כי אני פה תמיד! אחר כך התנהגת אליי בקרירות בטענה ש"א=נ=י כבר לא מתייחסת אליך אותו דבר" וזה התיש.


ואז החברים שלך, שהתנהגו אליי כל כךך יפה, כל כך חמודים... ואני עדיין הייתי שלך, עד שהגזמת והתחלת עם סצינות קנאה, כן, בדיוק שם החלטתי שזה ייגמר, בתקופה הזאת שהתחלנו את כל הריבים, שאמרת לי כל יום שאתה מצטער שהכרתי את חברים שלך.. זוכר את זה? איך תוכל לשכוח, כל יום אתה מזכיר את הנושא.


החבר שלך, בין הטובים, לא ידע שהיינו ממש יחד, שאתה אוהב אותי, והוא התאהב בי, אויי כמה לא מציאותי זה, מרגיש כמו טלנובלה. וזה היה מייאש, אם הייתי אומרת לך הייתם רבים, אנחנו היינו רבים, לא נראה לי שהייתי עומדת בזה. אז הלכתי אליו, המקלט שלי ממך. כל פעם שרבנו בכיתי והוא זה שניגב לי את הדמעות כשאתה מתלונן לי שאתה לא יודע מה עובר עלי. ואיך אתה רוצה שאני אגיד לך את זה כשאתה לא רוצה לשמוע?


אנחנו יחד עכשיו, אני והוא, ושנינו מפחדים לספר לך, אבל עכשיו יותר אנשים יודעים, וזה יותר טוב שזה פתוח.. נפרדתי ממנו לפני שבוע כי הייתי מבולבלת.. בגללך! וחזרתי אליו אחרי כמה מריבות שגרמו לי להבין שאתה כבר לא אותו בנאדם שהכרתי.


אהבתי אותך בכל ליבי, והוא יודע את זה, והוא זה שמנסה בכל כוחו לרפא לי את הלב, והוא לא מפסיק להגיד שהוא אוהב אותי, למרות שאני לא אומרת לו דבר, ולמרות שאני לא נותנת לו משהו שאתה תמיד ביקשת ממני וניסית ללחוץ עליי.
אני מתאהבת בו, ואולי ה' יעניש אותי, אבל כולם אומרים לי שמגיע לי מישהו כזה, כי אתה גרמת לי לכ"כ הרבה סבל, כ"כ הרבה דמעות.
יהיה לנו טוב יחד, הוא ישמור עליי ועל הלב שלי טוב – זה בטוח.
אם רק היית יכול להיות לפעמים קצת יותר כנה ואמיתי, קצת פחות חם מזג ועצבני, קצת יותר מראה רגשות, קצת פחות מקצין סיטואציות, קצת יותר איתי, קצת פחות קנאי.. אולי היינו עוד יחד היום.


בגלל זה אני פוחדת לכתוב לך מכתב. לדעת מה ב-א-מ-ת אתה מרגיש, לדעת מה אתה חושב.
אבל לפעמים אני חושבת, אולי אני לא צריכה לדעת את זה...
אולי אני רק צריכה להעמיק עכשיו בחבר שלי, זה שאוהב אותי כ"כ ומוכן להקריב הרבה יותר למעני ממך. שהוא במקרה, חבר טוב שלך.
לך.. סלחתי כבר מזמן. אולי יבוא יום ותדע, ותסלח גם אתה לי.



אמן.


ממני,
זאת שהייתה שלך בלב שלם.