היית ואינך עוד... להתראות...

כ"כ הרבה זמן שלא כתבתי... לא לך, לא עליך ולא בכלל. כ"כ הרבה זמן שניסיתי להדחיק את הרגשות,לברוח.. אולי ממך אולי מעצמי אינני יודעת. כ"כ הרבה זמן שאמרתי לעצמי שאני רוצה שכבר תלך וניסיתי לשכנע את עצמי שבאמת כדאי שתלך ושאני אהיה מאושרת כשתעזוב. כ"כ הרבה זמן עבר מאז אותו יום שחור שגיליתי שיש לך חברה. כ"כ הרבה זמן...
ועכשיו שסופסוף הגיע הרגע להיפרד, לא לראות אותך יותר משהו בתוכי נשבר. משהו חזק ממני, משהו שאני לא יכולה אפילו לשלוט בו. כי כמה שאמרתי שאני לא אוהבת יותר, אני יודעת והלב שלי יודע שאני מעולם לא הפסקתי לאהוב. ואולי זה לטובה שעזבת כי אולי עכשיו אני באמת אוכל להפסיק לאהוב אותך, ולהפסיק באמת.
אז נכון יש בזה אולי משהו טוב, אבל כרגע מבחינתי יש בזה הרבה יותר רע. כואב לי בכל מקום בכל חלק בכל מצב. אני חושבת עליך, חולמת עליך ורוצה רק אליך. כבר חשבתי שאולי מצאתי מישהו אחר שכשדיבר איתי גרם לי לשכוח אותך אבל רק הבנתי שמבחינת חוץ הכל היה הצגה, הלב שלי עדיין רוצה רק אותך. ובשנה הבאה כשאני אכנס לביצפר, אני אסתכל מסביב ולא אראה אותך, לא אראה את עינייך היפות כ"כ שכבשו אותי. אני אסתכל סביב והכל פתאום יהיה שונה, ריק, חסר, משהו אחר...
ועכשיו, עכשיו זה קשה יותר כי אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר, אין לי דרך לנסות להסביר את מה שאני מרגישה, את מה שעובר עליי. אבל רק אני בתוכי יודעת כמה הייתי רוצה לראות אותך ולו עוד פעם אחת בשביל להיפרד. ורק הלב שלי יודע כמה הוא היה רוצה להתוודות בפניך על האהבה שלי אליך. ורק אני, רק אני יודעת כמה שאני אוהבת אותך.
ועכשיו, כשהכל כבר נגמר, ונגמר באמת, וכבר אין לי מילים לתאר, לכתוב, אין לי כוח יותר לחשוב, לאהוב, אני יודעת שעכשיו נשארת רק אתה, האהבה הראשונה, והמזכרת היחידה שיש לי ממנה היא תמונה. אתה לעד תישאר בתוכי, בליבי.. 
אז אני עכשיו נפרדת, נפרדת לא כי אני רוצה, נפרדת כי אין לי ברירה אחרת.


.מ., להתראות...