אין לי שם... כי למכתב הזה אין שם שיכול לתאר אותו מספיק...

אני פוחדת כול כך..היום שהבטתי על השמש היא נראתה לי אחרת כבר לא כול כך זורחת כי הבנתי היום שהסיפור שלנו שמעולם לא הצליח להתחיל נגמר... שסוף של תקופה כה תמימה ויפה נגמרת.. שלא תהיה ההזדמנות לראות אותך בכול יום..


הפחד שהתעורר בי גרם לי לפחד כול כך .. הדמעות הרבות שורפות את פניי.. מתקשות כול כך להבין שאבדתי אותך.. אבדתי אותך מבלי שתהיי שלי באמת..


את רגשותיי מעולם לא ידעתי לבטאות נכון.. במקום לנסות להתקרב התרחקתי כול כך התחלתי לאבד את הדרך לליבך וכבר נהיה מאוחר מידי...


כול אחד יוצאת מאותה תקופה של בית ספר בהרגשה אחרת בדרך אחרת ואני יוצאת מפה על לב שבור ותחושה של החמצה כי לא הייתי אמיצה באהבתי כי לא נלחמתי מספיק...


האהבה הזאת הייתה קיימת המחשבות שלי.. שם הייתי אמיצה לאהבתי לא היו גבולות ואילו במציאות הכול היה שונה ועצוב יותר..


אני כותבת מילים אלו ומתקשה עדין להבין שהסוף כבר כאן איפלו הידיים עייפות מלכתוב... בכול פעם שנפגעתי ידעתי שמחר יום חדש הראה אותך והכול ישתנה.. והיום אני מבינה שהמחר יהיה שונה כי מחר לא נשוב עוד להתראות ...


אני יעבור דברים חויות רגשות ואתה לא תהיה כלול בהם.. לא תדע מה איתי ואיפה אני.. מפחידה אותי המחשבה שאני ישכח מבחנתך בעוד אתה תישאר איתי לעד ..


לקחת ממני כול כך הרבה את נשמתי וליבי לקחת איתך מחזיק בהם ללא רצון לשמור עליהם.. נותרת שבורה .. רוקדת בתוך כול הבדידות שבי... זה רק עוד מכתב שלא תראה .. זה רק עוד מכתב שעוד ישכח בין כול כך הרבה..


אני מצטערת שלא ראיתי אותך בזמן.. מצטערת שהתרחקתי בעודי אוהבת... מצטערת שעל אהבתי לא נלחמתי.. אבל הלב השבור העצבות שצומחת בי הם מחיר יקר מידי...


מסיימת את מכתבי בפחד גדול.. כי עכשיו זה כבר ברור לי שהזמן שיעבור ישכיח אותי .. אתה תשכוח לאט לאט הזמן יהרוג את העבר ואילו אני פוחדת להתקע לעד בעבר...


בבקשה תלך ממני עכשיו... במחשבות.. בלב .. בנשמה.. בנפשי ... זה הדבר שאני הכי רוצה כי אני פוחדת כול כך עכשיו... אני עייפה מוקפת בכול כך הרבה ריקנות .. הותרת אותי מאחור ..אז בבקשה ממך אני מבקשת מתוך הלב השבור תן לי גם ללכת.. תצא ממני לתמיד..


ואם אי פעם רוח טובה תלטף פנייך בחמימות נעימה .. תדע אהוב זאת אני .. תדע שלא יכולתי עוד לשאת כול כך הרבה עצבות בבנאדם אחד ופשוט בחרתי ללכת עם הרוח...