עוד הזדמנות?

עזבת אותי לפני חודש בטענה שאני לא מתייחס, שאני בתוך הבועה שלי, שאני כ"כ עסוק בעצמי שאני לא שם לב לדמעות שלך, שאני אגואיסט, שאני כבר לא אוהב אותך. ביקשתי ממך הזדמנות נוספת, בקשתי להוכיח את עצמי, בקשתי לו רק חיבוק אחרון. ואם בכל זאת את עומדת על שלך והולכת ביקשתי שתתני לי למחות לך את הדמעות, שתתני לי לאחוז בידך הרועדת.


לא נתת לי להתקרב, רק בכית ואמרת: אני אוהבת אותך...לא, אל תקטע אותי, לא לא אתה לא אוהב אותי יותר...דיי! לא! אל תתקרב! לך, בבקשה ממך לך.


ולא הלכתי, התחננתי, ביקשתי, הפצרתי. רציתי לבכות, אבל דמעות לא זלגו, ואת אמרת: אתה אפילו לא בוכה, לא אכפת לך, דיי לך לך, מספיק השפלתי את עצמי, לך ממני ודי.


אז הלכתי, ונשארת לבכות לבדך.


אתמול היינו בבית של דנית, ראינו סרט, קיקשנו, היה כיף בהתחלה, אבל אז בכית. למה?! למה בכית פתאום?! וכולם הביטו בך במבט מלא רחמים, וכולם ידעו למה את בוכה חוץ ממני.


אז רק רציתי לאמר לך שאת עצמי אני כבר לא מאשים, את כ"כ סגורה, לא משתפת אותי בשום דבר, איך את רוצה שאני אהיה שם לצידך? איך אני אמור לדעת מתי להיות איתך?


אולי את צודקת, אולי אני באמת אגואיסט לפעמים, אבל אותך באמת אהבתי, ועדיין אוהב, ורציתי רק את טובתך...פישלתי. את צודקת, הזנחתי את הקשר שלנו תקופה ארוכה והיית סבלנית עד שכבר לא יכולת. אבל עכשיו, עכשיו את האגואיסטית, קצת קשה ואת מוותרת, זורקת הכל. לא תתני לי עוד הזדמנות?


רק תזכרי שגם הסבלנות שלי תפוג מתישהו...אל תכעסי עלי כשזה יקרה