מכתב אהבה לאלמונית ברמזור

היום יום רביעי 21 ביוני.


כמה שכבר לא האמנתי שזה יקרה לשועל וותיק שכמוני אז הנה זה קרה. התאהבתי במבט ראשון. לא בליינד דייט. לא היכרות מאולצת של חברים. רק ממבט.


לא מכיר אותך. לא יודע מי את ולמה, מאיפה באת ולאן את הולכת. לא יודע מה שמך. לא מכיר את עברך, משפחתך, או איפה היית בצבא. לא ראיתי אותך לפני, וכנראה שגם לא אראה שוב לעולם.


צהריים. עצרתי לכמה שניות את הגולף הכסופה שלי ברמזור ברחוב סוקולוב ברמת השרון לכיוון מערב.


 את עמדת על אי התנועה. יפה, אצילית, עם מבט כזה עמוק בעיניים. וחייחכת חיוך שקט. כאילו ראית גם בי מישהו שאולי תמיד חלמת עליו. לא יודע. גם לא אדע. שיער שטינישחור פזור, חצאית ג'ינס קצרה, רגליים שזופות, חולצה לבנה, סנדלים. לשניה אחת הצטלבו מבטינו. זה לא היה סתם. עינייך חדרו מבעד למעטפת הקשוחה שלי, מבעד למשקפי השמש. מבעד לשנים שעברו והשאירו את חותמם, מבעד לכל אכזבות החיפושים שכבר מזמן וויתרתי עליהם. לכל אותן הפשרות שעשיתי בדרך, והמשקעים שהצטבר שם. מבטך העמוק פתח לי כמה מגירות עמוקות בתוך הכספת שלי שחשבתי שהן יהיו נעולות לתמיד. ולפתע גיליתי את נעורי מחדש. איזו הרגשה נפלאה. וגם אני החזרתי לך מבט. שתדעי שרציתי נורא להגיד לך משהו. אולי "קחי מספר נייד תתקשרי". לא יודע. כל הפטנטים האלו לא עובדים כשצריך. לא יצא לי כלום מהפה. אפילו לא אהה קטן.


נהגים מזיעים ועצבנים מאחורי ציפצפו ונתתי גז....מסתכל בראי....ונושך את השפתיים. איייי כמה שאני מצטער שלא עצרתי את התנועה. שלא ירדתי מהרכב ואמרתי כמה מילים. המשכתי כמי שזה עתה הפסיד את כל הונו. בצומת הראשונה עשיתי סיבוב על המקום...הרגשת ההחמצה היא אחת הקשות שיש... . חזרתי לאותו המקום בו עמדת. כבר לא היית שם. באותו מקום עמדה עכשיו זקנה עם סלים. לאן הלכת? לבנק? לחנות הספרים? אולי למרתף היין? זהו. נגמר . כמו השיר של חווה אלברשטיין "כל יום כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב". ההבדל הוא שזה לא קורה יום יום. קרה אולי מזמן.


היום יום רביעי ה-21 ביוני. אם את קוראת את זה ומזהה אותי איכשהוא - אני מאוהב בך מעל האזניים..... בעצם מעל לגגות.