כנראה ההחלטה הכי כואבת שעשיתי

היום... אחרי כמה חודשים ארוכים החלטתי סוף סוף לעבור כבר הלאה. נכון תמיד אמרתי שאני לא רוצה יותר שעברתי ממזמן ושאין לי תקווה להיות איתך שוב ושאני סתם חושבת עליך ומרגישה אליך דברים אבל בלי שום מטרה להשיג אותך בסופו של דבר... רוב הזמן האמנתי לעצמי אבל עכשיו כשלהשיג אותך נראה דבר כל כך יותר פשוט וקרוב כשאני צריכה להשקיע קצת יותר מאמץ כי יש תקווה פתאום אני מבינה שאני ואתה לא ניהיה בחיים. אחרי כל כך הרבה זמן של נתק מוחלט ממך שלא ראיתי אותך או דיברתי איתך פתאום אחרי כל כך הרבה זמן חזרת לחיים שלי... לא שכחתי ממך אף פעם תמיד היית תקוע לי בראש כמו איזה תא שאי אפשר למחוק אז נכון אותך באמת אי אפשר למחוק ואת מה שהיה גם אי אפשר למחוק ואני לא רוצה למחוק! אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן אחורה ולחוות את הכמה רגעים שהיינו ביחד הייתי עושה את זה שוב ושוב ושוב הייתי נשארת איתך תמיד שם על הספסל משחקת לך בשיער מקשיבה לך לקול שלך אומר לי שנעים לך אבל אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה נכון?? אז מה עושים כשזה נגמר?! מוותרים נכון? שוכחים נכון?? זה היה תמיד דבר קל לעשות בשבילי... תמיד הצלחתי לשכוח בקלות אבל הפעם לא הצלחתי הפעם נשארת לי שם בראש וזה כל כך מעצבן וכואב לדעת שעכשיו כשאני יכולה לדבר איתך שוב התקווה נעלמה. הזיכרון שלנו עדיין שם והוא תמיד יהיה שם אבל התקווה שנחזור לשם כבר איננה והיא לא תחזור כי זאת ההחלטה שלי!! היום הבנתי שלך כבר לא אכפת ואני לא אחת שתלך ותנסה לגרום לך להרגיש משהו זאת פשוט לא אני ואני לא יכולה להשתנות אפילו לא בשבילך... היום אני מוותרת עליך. לתמיד... ואני כל כך שונאתת את זה שכל היום אני ישבתי וחשבתי עליך ועל העובדה שלנו אין כלום יותר וגם לא היה והיום התברר לי שגם לא יהיה! אבל מאיפה זה בא לי כל הדמעות האלו?! כל המצב רוח הזה?! הרי אני ידעתי שאין שום סיכוי ושלך ממזמן כבר לא אכפת... אני ידעתי תמיד! אז למה עכשיו כשצריך באמת להחליט ושמגיעים להחלטה כל כך נכונה וזה כל כך לטובתי ההחלטה הזאת למה למה זה כל כך מכאיב?! למה אני ילך לישון היום עם עיניים נפוחות ואדומות מדמעות למה מחר אני יקום עם מחשבות עליך?! ההחלטה לשכוח ממך הייתה החלטה של הראש לא של שום דבר אחר והראש יותר חכם מכל איבר אחר! ההגיון צורח שצריך להמשיך הלאה אז איך דבר שיכול להיות רק טוב בשבילי עושה לי כל כך רע?!