הדרך אל האושר

החיוך הלך לאיבוד בדרך,

בדרך אל האושר.

השגעון נמחק בדרכי,

בדרך אל האושר.

שמחת החיים נעלמה לה אי שם בדרך,

בדרך אל האושר.

לפתע גיליתי שהיעד שלי השתנה,

הלכתי לי בדרכי אל העצב..

דרך לא ארוכה במיוחד,

עצרתי רק בכמה תחנות בהן הראו לי את המאורעות.

תחנת החברות,

בה התברר שחברות אמיתיות נדיר מדי למצוא.

תחנת הידידות,

בה התברר שאין כזה דבר "אחים".

והתחנה החשובה מכל,

תחנת האהבה.

בתחנת האהבה לא ראיתי דבר והדמעות מצאו את דרכן ללחיי.

ופתאום הוא הגיע וניגב אותן מפניי.

התבוננתי בו,מהופנטת.

הראשון שקיוויתי לו והאחרון שציפיתי לו...

הוא..הילד שויתרתי עליו בגלל הפחד להסחף עם האהבה,

בגלל הפחד מאכזבה.

חיוך ראשון עלה על שפתיי מאז תחילת התקופה הרעה הזאת.

"רגע בוכה,רגע מחייכת..ילדת מצבי רוח שלי..התגעגעתי."

לאחר יותר מחצי שנה שלא התראינו..נשקתי אותו.

חזרתי לשגעון שלי ונשקתי אותו והשארתי אותו בתדהמה.

חזרתי לעצמי בשמחה.

הוא אחז בידי וצעדנו יחד..מבלי לדעת לאן..

כי ליעדנו כבר הגענו..האושר היה בין כפות ידינו.