ילדה שקטה עם מבט עצוב בעיניים

התהלכתי על החול,רועדת מקור ומבכי. העיניים דומעות ללא הפסקה. מתאבלות על החיים. מתאבלות על האושר והשמחה. מתאבלות על החברות והאהבה. הלכתי יחפה על החוף,התבוננתי בים. הים נראה כל כך רגוע..לעומתי שהייתי כל כך נסערת. אנשים עוברים ולא שמים לב לדמעות השקטות. נכנסתי לשירותים בבית קפה קטן והבטתי על עצמי במראה. אם הייתי רואה מישהי שנראית כמוני ברגע זה, הייתי מפתחת סיפור שלם סביבה. סביב הילדה השקטה עם המבט העצוב בעיניים. אבל אני לא ילדה שקטה. אני לא ביישנית. אני לא דופקת חשבון,אני אומרת הכל בפנים. אני..אני..אני ילדה שמחה. אחת שמשתגעת ושרה באמצע הרחוב בלי בושה. העיניים שלי רוב היממה מחייכות. לא דומעות,לא עצובות. אבל..אבל היום אני כבר לא אני. אני מתבוננת במראה ומגלה מישהי לא מוכרת. ילדה עם מבט עצוב בעיניים שלא רואה כמה שהחיים יפים. זה מה שאני תמיד הייתי אומרת,כמה שהחיים יפים. אבל הילדה שאני רואה במראה היא אחרת,שינו אותה. גרמו לה לאבד את האמון באהבה,בחברות,בשמחה. גרמו לה להרגיש בודדה. הבטתי בעצמי במראה והרגשתי שאני כרגע אותה ילדה שקטה עם מבט עצוב בעיניים,ילדה ללא אהבה. ילדה שקטה. ילדה בודדה.