מכורה...the last angel

בשקט בשקט בוכה בלילות, הפנים על הכר, והדמעות עוד זולגות. דמעות של כאב, שקיימות באהבות, אהבות שנשרפו, שכיום כבר לא קיימות. רק בלב, רק בלב הן נשארות, את הראש מציפות, מציפות בזכרונות.

יוצאת לבלות, צוחקת, מחייכת, אך לא נהנת כי רק עליו את חושבת. כשאף אחד לא רואה-את מגניבה דמעה, מחבקת מישהו, ומדמיינת שזה הוא, אהובך שאלייך בא.

אך בלי סיכוי לעצור את עצמך, את מתחילה לבכות, בחשש כה איום, שהן לא נגמרות. כבר חלק מחייך, אותך לא עוזבות, ואיתן מגיעות גם הרבה דיכאונות. כי את רוצה אותו, ורק באהבתו, שום דבר אחר לא חשוב, מאוהבת בו. מרחמת על עצמך, את כל כך עצובה, כל כך פתטית, שזה כבר נורא. זה מגעיל אפילו אותך, ואת לא יודעת איך להיגמל, להיגמל מהאהבה, ומתחילה להיבהל. לפחד מעצמך, את כבר שונה, לא יודעת, מה בכלל מהותך, ומה את שווה. הוא נחנס לך למחשבות, לדם, וללב, ובחיים לא דמיינת שאהבה כזו גדולה-תסתיים בכזה כאב.