את בוכה בלילות

בלילות את לבד לא נירדמת

החושך כובש את דמותו

כל מילה בלעדיו כמו אילמת

וגופך מבקש לחוש את גופו

הירח מאיר את האופק ואת שוב אל החוף מביטה

הגלים מתנפצים כמו תופת שבוער בגופך כשהוא איתה

ואת נאחזת כל כך בגבר שלך...

הוא לא שם מאז שהלכת

את בוכה בלילות לא מפסיקה לקוות

את פותחת דלתות

שמייד נסגרות

שבויה בצילו ויוצאת לקראתו שיבוא

אין לך למה לחכות

והלילה ארוך כמו נצח

הדמעות מכסות את הכר

החדר כל כך קר

עכשו זה נגמר...וכבר לא נשאר מה לומר