מכתב שכבר לא תוכל לקרוא

יניב,
אני יושבת כאן וכותבת לך מכתב אין סופי
בלי בסיס בלי התחלה וכניראה שלנצח לא יהיה לו סוף.
אמרת שלכל אדם יש עתיד וששלך פשוט מעורפל,
עכשיו אני מבינה שככה העתיד של כולנו, סתם נקודה איי שם באופק שקשה לראות.
כניראה שאז אתה בעצמך לא ידעת את זה כשהלכת.
אומרים שלפעמים אלוהים לוקח את הטובים, אז למה הוא לקח אותך?
קודם הוא שולח מלאך שיגן עליי ואז לוקח אותך בחזרה.
המלחמה הזאת בין הזיכרון לגעגוע לא תיגמר לעולם.
הבטחת לי עתיד ורוד כבר מאז שהייתי קטנה, אמרת שצפוי לי עתיד מושלם.
איך משהו יכול להיות מושלם אם אתה חסר שם,
זה כמו פזל שלעולם לא אגמור כשאתה היא החתיכה החסרה.
נפלת בקרב של החיים, נפלת חזק.
לוחם שלי, שנאבק על הזכות לאושר.
אמרת שאבקש משאלה מהכוכב הכי נוצץ ואתה תמלא אותה,
אז למה אני מבקשת כל לילה ואתה עדיין לא חוזר.
כל יום אני מזילה דימעה על פרח שניקטף,
על האדם שהלך לפני הרבה שנים ונישכח.
ושום מילה או זיכון לא יחסו את הפצים.
וגם ימים ושבועות או חודשים ואפילו שנים לא ירפאו צלקות.
המקום שלך בבית כבר נילקח, ורק כמה ספרים וחפצים
מעידים שגרת איתנו שהיית קיים.
כל הטוב שבעולם קבור עכשיו בתוך האדמה, איתך ולצידך.
פרח נבול, מלאך בלי כנפיים, אור בתוך באפלה.
התשוב להאיר את דרכי כבעבר?!
אני כותבת לך כבר כמה שנים מכתב אין סופי,
אני קוראת לך שתשוב לכאן כמו בימים הטובים
אבל אתה נווד שאיבד דרכו ועלה על השביל לגהנום,
אתה צל באור יום וכוכב בתוך הלילה.
אתה זיכון.
לזה יניב, קוראים מוות.