אהבה

תמיד חשבתי שאליי היא לא תגיע,
שממני כמה שיותר היא רק תברח,
אבל אז ביום אחד היא הופיעה,
וגרמה לליבי להרגיש אהבה כל כך.

אני יודע שהשתניתי במבט לאחור,
מבן אדם עצוב הפכתי לשמח,
את היית מקור כל האור,
את היית החיוך שעליי עוד פורח.

אני יודע שאת לא היית רוצה שאפגע,
אבל נפגעתי מאוד, נפגעתי ילדה,
הכוכבים כבו מאז שהלכת, הירד בודד,
ואני נשאר כאן לבד, בחושך, אני פוחד.

הרוח שנשמעת ברקע היא הצעקה,
אותה צעקה שמחרישה את האוזניים,
צעקה מליבי, הנשמה לא חזקה,
עכשיו היא שבורה, היא שבורה לשניים.

כשהכרנו הבאת לי אושר לחיים שלא יתואר,
לא הייתי הכי שמח, אבל הייתי בין השמחים,
בחיים לא הייתי חושב שזה נגמר,
כי היה בנו משהו שאין לאחרים.

למה כשהלכת אני מרגיש שלקחת את הכל?
את כל מה שנתת לי וכל מה שלפני לי היה?
למה החור בלב פשוט כל כך גדול?
למה המציאות הפכה לחלום של אשלייה?

הדמעות זולגות כמו גשם שמטפטף על המדרכה,
זוכר איך אמרת לי: "אני אוהבת רק אותך",
אם היית אוהבת, לא היית נותנת לזה להסתיים,
הילדים של חורף 73 למדו שהבטחות צריך לקיים.

אני מנסה לצאת עם בחורות כדי אותך לשכוח,
אבל הלב שלי אומר לי שאין מספיק כוח,
כי כשאני איתה מתנשק, אני רואה אותך מולי,
מחייכת את החיוך היפה, מנשקת את גופי.

ואז אני פוקח עיניים אחרי הנשיקה,
ורואה אותה מולי, מצטער ומתאכזב,
איך עדיין, כשחולפת כל דקה,
את עדיין, את עדיין בתוך הלב.