בזמן שחיכיתי לך

אני עומדת ומחכה. השעה כבר שבע וחצי, קבענו כאן ב"מקום שלנו" בשבע...איפה אתה?


אני עומדת ונזכרת בחיוך שלך, בצחוק שלך, בדמעות שלך, בים הרגשות שבך. אני מביטה אחורה על 4 שנות הכרות ויודעת שלמרות המריבות ולמרות הצעקות תמיד נשאר ביחד. אתה יודע לקרוא אותי, ואני יודעת בדיוק למה לצפות ממך. יש לנו בדיחות שרק שנינו מבינים וצער שרק שנינו מרגישים.


הצעת לי נישואים לפני שנה...בכיתי. ידעתי שיהיה קשה עם ההורים. אבל עכשיו אפילו הם יודעים שאנחנו משלימים אחד את השני ושאתה האחד שלי ורק איתך אהיה מאושרת. אתה מתנה שאלוקים בטובו ובחסדו שלח לי. אנחנו מעולמות שונים וזה לא קל, אבל אני יודעת שביחד נתגבר על כל הקשיים. ישנן פשרות אבל אנחנו גמישים. ולמען הקשר הזה הקרבנו המון, אבל כשזה בא מהלב ההקרבה אינה קשה כלל.


 אנחנו מתחתנים. נכון שאנחנו צעירים מידי ונכון שאין לאן למהר, אבל אחרי ארבע שנים כבר שנינו בטוחים.


"חגית! חגית!" קולך מעיר אותי שוב ואני מביטה בשעון-שבע ארבעים. "אני באמת מתנצל...פשוט הייתי ב-" אתה מגמגם תרוץ כרגיל...אבל לי לא אכפת, ככה אתה ואני מקבלת את החסרונות שבך כמו שאני מקבלת את הדברים הנפלאים שבך.


"ששש, בא נלך מחכים לנו"


אתה מחייך, מלטף לי את השיער ומחייך. ושוב אנחנו יחד כמו תמיד. מחייכים, צוחקים ואוהבים.