לאהובתי..עוד מכתב..

עוד שבוע נסיכה שלי, רק שבע ימים קצרים וניהיה שנתיים ביחד, שנתיים הכי מדהימות שהיו לי בחיים, שנתיים
של אושר אין סופי לצידך, שנתיים של חוויות ראשונות ביחד איתך, שנתיים שלמדתי להכיר בהן את כל טווי פנייך,
את כל סוגי החיוכים שלך, כל פרט ופרט בגופך, איזה ארוך זה נראה מפה, כמו אינספור לילות קסומים לצידך, כשאת
מחובקת בין זרועותי, שפתייך המתוקות על שפתותי, ליבי כמעט מתפוצץ מתוך חזי בכל פעימה של ליבך, איך אפשר
במילים את כל האושר האינסופי הזה? הרי כל האותיות של כל השפות ביחד לעולם לא יספיקו בשביל זה, את שהעלמת
לי את תחושת הריקנות הנוראה הזו, שמילאת את ליבי באהבה, כן את אהובתי הראשונה, עד לפני שפגשתי אותך בכלל
לא ידעתי שאפשר להרגיש דברים כל כך מדהימים, את שלימדת אותי כל כך הרבה בשנתיים האלה,


את זוכרת איך היית בוכה כל פעם שחברה שלך הייתה שמה בושם שקצת מזכיר את הבושם שהייתי משתמש בו
כשהתחלנו לצאת? זוכרת איך הייתי רץ אלייך כל יום אחרי הלימודים באמצע הקיץ כולי מסריח אחרי הלימודים אבל כל
מה שהיה חשוב לנו זה להיות אחד בזרועות השני? זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו? נשיקה שקשה לתאר?
את זוכרת את החודשיים שלנו ביחד? קצת אחרי היום המדוייק של החודשיים, זוכרת איך שנדרתי נדר שאני לעולם לא
יעזוב אותך? שחיבקתי אותך קרוב קרוב לליבי והבטחתי לך שאנחנו עוד נזדקן ביחד, את זוכרת איך בכית מרוב אושר אז?
והיום, אחרי שנתיים אני מסתכל אחורה ויודע שלא הפרתי את הנדר הזה, את עדיין בליבי, עמוק עמוק בפנים, עדיין
מתרוצצת לך במחשבותי יום ביומו, אין לילה שאני לא מחייך כשאני נזכר בכל הרגעים היפים שלנו,


ה-15 לחודש היום, יום שני, קמתי לי ב-10, לא ממש מצאתי סיבה לחייך אז לא חייכתי, דפקתי מקלחת זריזה ועפתי
לאוניברסיטה, ראיתי את כל החבר'ה שלי כבר בכניסה להרצאה, צוחקים, מאושרים, רק אני לא ממש חייכתי, בישביל
כולם זה סתם יום שני רגיל, שעוד חודשיים מסיימים תואר, מתגייסים, בשבילי זה ה-15 ל-5, היום אנחנו שנתיים ביחד
אהובתי, סיימנו את ההרצאה ונסעתי לי לעבודה, 8 שעות מעייפות של להקשיב לבעיות של אנשים אחרים, "לא מתחבר
לי האיסיקיו.." , " לא נכנס לי למייל..", אם רק הם היו יודעים איזה בעיות שטויות זה לעומת הבעייה שלי, ולמי אני אמור
להתקשר כדי לפתור אותה? יש איזה מספר חינמי כמו בכל החברות היום? מישהו שיכול להבין אותי? לעזור לי לשכוח?


סיימתי לעבוד ב-12 בלילה וחזרתי לי לדירה שלי, כמובן לבד, כמו כל יום אחרי העבודה, הורדתי בגדים ושמתי את הראש
על הכרית, מסכנה, כמה הכרית הזאת מכירה אותי כבר, הרי לכל דימעה יש סיפור משלה, כל דימעה מספרת לה כמה הילדה
הזאת הייתה חשובה לי, כל דימעה מתארת את היופי האינסופי שלה, כל דימעה מעלה לי את החיוך שלה בזיכרוני,


כמו שאמרתי, לא הפרתי את הנדר שלי ילדה, לא שברתי את מילתי, אז איך זה שכבר חודשיים לא שמעתי את קולך?
לא הרגשתי מדע ידייך? לא הרחתי את הריח המשכר שלך? שפתותי הבודודות שלא נשקו לשפתייך, ואני שואל את עצמי,
יש איזה מספר חינמי שבו יוכלו להבין אותי? כי כבר נמאס לי לשלם בכאב..והעיניים נעצמות..


יום שלישי 16 לחודש.....