חבל לי על שנינו

כמעט ארבע שנים עברו מאז אותו יום שאמרתי שלום. נסעתי אבל הבטחתי לחזור. אמרת שתחכה לי, אמרתי שאין צורך שעד שאשוב נשנתה, אמרת שאתה אוהב ותמיד תחכה לי, לא השבתי, בושתי בכמה רבה אהבתך אלי וכמה אהבתי אליך לעולם לא תשווה לאהבתך.


חזרתי. חיכית לי? אינני יודעת. לעולם לא אעז לשאול. אומרים לי שכן, שמאז לא הייתה לך משהי. לפעמים אני נוטה להאמין להם כי אני רואה שאתה מתרגש כשאתה רואה אותי. אני רואה איך הסומק עולה שוב ללחייך. ואני ניצבת מולך מבוישת ומבינה עם הזמן שאהבה היא רגש עמוק מאוד. ואת הרגש הזה לא היה לי כלפיך.


עובר זמן..אין כלום בנינו.


פגשתי משהו...אלוקים, איזה פרפרים יש לי בבטן כשאני רואה אותו. עכשיו אני מתחילה להבין מה זו אהבה. ואני שונאת את עצמי שלא נתתי לך את כל האהבה שמגיעה לך, אבל אינני יכולה לשלוט בליבי. סלח לי יקירי על כל הסבל שגרמתי לך, סלח לי על שאמרתי שלום כי לא האמנתי שתחכה לי, סלח לי על הכל. תודה על הרגעים הנפלאים איתך.


חבל שאתה כ"כ מרוחק, חבל שאתה לא מעז להתקרב, אולי אם היית פחות ביישן הייתי רואה את הצדדים המקסימים שבך ולא רק את הביישנות והמופנמות שלך. ואז הייתי מתאהבת כמו שצריך. חבל שזה מאוחר מדי. חבל יקירי, חבל.


אני מתפללת עליך כל יום, חושבת עליך ומקווה שהכל ילך לך טוב.


מתגעגעת