לב אבן

לפעמים אני חושבת שאם היתה לי אפשרות הייתי רוצה לב מאבן.. הייתי צובעת את הלב הקטן והיפה בצבעים עליזים, צבעים שהיו מסתירים את מה שמתחולל בפנים.. אם היו מסתכלים לא היו יהודים שזהו אבן. אבל אני הייתי יודעת שהלב הוא מאבן ולא עצם הידיעה היתה משמחת אותי אלא העובדה שלב מאבן, לב שלא פועם, לב שלא זורם דם חי בעורקיו אינו יכול לחוש תחושות כל כך כואבות. תחושות כמו שאני מרגישה.. מרגישה כלפיך.. תגיד לי למה? תגיד לי כבר! שמישהו יעצור את השקט הזה השקט הכואב כל כך את סערת הנפש אצלי ויאומר לי כבר מדוע האהבה הזו רק מוציאה אותי מדעתי? האהבה שאמורה בתור מה שקרוי אהבה לתת לי הרגשת אור אין סופית ושמחת חיים, לצבוע את החיים שלי את הרגשת הקיום שלי ואת מה שאני בצבעים הכי עליזים שיש..ואת הלב שלי, הלב החי והפועם.. אך משום מה האהבה הזו גורמת לי לרצות לא להרגיש כלום, אולי מוטב שלא יכאב באהבה שלי אותך. ואולי מוטב ההפך אולי אפשר עוד לשנות ואני יודעת שכן, כי עם כל הכאב על האהבה הזו עם כל הכאב הטמון בה אינני מוכנה לוותר! וגם אתה לא.. אני לא רוצה לב מאבן שלא מרגיש .אני כן רוצה להמשיך לאהוב אותך, ואני יודעת שאתה גם רוצה בכך .אני יודעת או יותר נכון מרגישה שאהבה שלנו יכולה להתממש ואין כל סיבה שהיא תדעך, ולמרות שיש אין ספור סיבות להרבה מכשולים ביננו, בעצם המכשול הגדול ביותר זה אנחנו שמפרעים לעצמנו ..