לאהובתי..

יום ראשון, החמישי לחודש, כבר כמעט 3 בצהריים, אני נוסע במונית לעבודה, כמו שאני נוסע בכל יום ראשון רגיל, אלא שזה לא יום רגיל, כבר שבוע שאני ואת פרודים ילדה, שבוע ימים בילעדייך, 168 שעות, 10080 דקות, 604,800 פעימות של לב בילעדייך, לב פצוע שוטת דם, כאילו נקרע ממנו החצי השני שלו ועכשיו הוא גוסס, כבר שבוע
שאני נמצא כהרגלי בת"א, לומד עובד, אבל הלב, הלב שלי פה באשקלון, משתגע מרוב תהייה ודאגה, מה קורה איתך רעות? איך את מרגישה? האם את כבר מתחילה לשכוח ממני?
אני יודע שכנראה שאני ואת נתגבר אחד על השני, הרי כולם אומרים אתה עוד צעיר, ויש עוד הרבה דגים בים, ותמצא לך מישהי אחרת בקלות, אבל זה הקטע שאני לא רוצה למצוא מישהי אחרת, אני רוצה אותך, אבל איך? איך אוכל לדבר איתך אחרי מה שקרה? איך אוכל להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך שאני לא התכוונתי לזה, שאני מצטער, אולי זה היה נכון מה שאמרתי? אני כבר לא יודע בעצמי.

אני מאמין שלא, אני מאמין ששיקרתי לך ולעצמי, ושאני עדיין אוהב אותך אבל איך אוכל להיות בטוח? איך אפשר להיות בטוח במהשהו שנקרא אהבה? הרי אפילו להגדיר את זה אנחנו לא יודעים כמו שצריך??

האם זאת ההרגשה הנפלאה הזאת כשאני רואה את צחוקך והחיוך המשגע שלך? האם אלה הגעגועים כשאני לא בקירבתך? האם זה הכעס כשאת פוגעת בי כל כך בקלות כמו פעם? האם תחושת החמימות של להיות לצידך? לשכב לידך בלילות הקרים של החורף מבלי ששום דבר יעמוד בינינו?

אני לא יודע אם זאץ אהבה או לא, אבל אני יודע שכל הדברים האלה חסרים לי, ואני לא יודע אם אי פעם אני אוכל לקבל אותך בחזרה, כנראה שאני עוד אשלם בחיים שלי על כל מה שעשיתי לך, כנראה שמגיע לי לסבול, וכנראה שהסבל הזה יגיע ויפגע בי בהדרגה, כמו שזה כבר מתחיל לקרות, אתמול ישבתי באוטו ושמתי לב שפשוט רעדתי בלי סיבה, אולי זה כבר התחיל להשפיע עלי יותר ממה שחשבתי, אני עושה כל דבר אפשרי כדי להשכיח את הסבל הזה מעצמי, עובד גם בשישי שבת, הזצן הפנוי היחיד שלי בשבוע, יוצא עד שעות מטורפות, והכל, הכל רק כדי לא חהיות לבד ולא לחשוב על כמה טוב היה לנו ביחד, הכל על מנת שלא לשבת שעות על המיטה בלילה עם הפלאפון ביד ולחייג את המספר שלך עשרות פעמים מבלי ללחוץ על הכפתור חייג בסוף, כמה שאני מנסה להדחיק ולשכוח, כמה שאני מנסה לא לחשוב על זה, אבל איך לא אוכל? איך אוכל לשכוח?

הרי את כנראה היית אהבת חיי..

לנצח שלך