הסרטן לוקח אותך...

שכבת שם, בין ארבע קירות לבנים,

בפיג'מת מחלקת ילדים.

שוכב במיטה,

מעביר שניה ליממה.

יממות שלמות של כימותרפיה מזרקים וכדורים,

שמחזיקים אותך אייתנו בחיים.

עינייך השובבות שמחה מראות,

אך מתחת לאישונים מסתתרות הדמעות.

היה לך לב זהב,

גם כשכאב תמיד שלחת חיוך עם מבט שובב.

חיוור ורזה, אבל בכול זאת אותו ילד יפה.

עם גומות צוק תלתלים ונמשים,

הייתה ילד נהדר מקסים מדהים .

בין שברי הימים,

תלתליך הזהובים החלו נושרים.

נשארו גומות הצחוק מבט שובב ונמשים.

אט, אט הטיפול נהיה אינטנסיבי וחזק,

ואתה למרות הכאב המשכת במאבק.

עם הזמן החיוכים פסקו ועימם גומות הצחוק.

הס שקט מוחלט דממה,

פתאום זעקת אמך נשמעה.

רופאים ואחיות לחדרך רצים,

אותך מנסים להחיות ולהנשים.

ללא הצלחה, ואתה כך חמקת מאתנו בדממת אמך הזועקת.

כמו כוכב זוהר, נכנסת אל תוך ענן המוות השחור שכיבה לך את האור.

עכשיו,

עינך השובות בי לא מביטות בשמחה.

תלתליך הזהובים ברוח אינם מתבדרים.

צחוקך המתגלגל וגומות הצחוק גם הם אינם נשמע ונראות.

כול אלה אל תוך גופך ופניך המתים נבלעו,

רק הנמשים ממך לא נמחקו.

אומנם גופך כסלע דומם,

אך דמותך תמיד נמצאת במעמקי לבי הפועם.