הסם המתוק והמדביק...

לך:
אתה הכל בשבילי ללא ידיעתך. אתה האוויר לנשימה שלי, החלומות שלי, המחשבות שלי, הדמיונות שלי, הדיבורים שלי. הכל זה אתה. את הכל אתה כבשת במין כישוף ענקי שהוטל על כולי ובעיקר על הלב שלי. ואני, בשבילך כלום. עוד אחת שאתה מכיר. עוד סתם אחת.
המורה לספרות אמרה היום שאהבה זה רק כשאתה מכיר את הבן אדם לעומק. לפי זה אני אף פעם לא אהבתי. הכל זה בראש, בדמיון שלי. את הטעות באמירת "אני אוהבת אותך" כבר חוויתי בעבר או יותר נכון נכבתי. כוויה ממדרגה ראשונה.
ואני לא רוצה שאיתך זה יהיה כאב נוסף. ומה זה בכלל איתך. זה אני. לבד בלעדיך ובלי אף אדם אחר. האנחנו הגדול הזה כל כך שומם ובודד. כל כך אני.


אני רוצה ללמוד לאהוב. אבל יותר מזה אני רוצה ללמוד להרגיש. להרגיש באמת. לא בדמיון או במוח. לא לחלום חלומות לשווא ולא לצפות לאי אפשרי. אני רוצה להמשיך לחלום חלומות. אך הפעם לרקום חלום משותף ולהפוך אותו למציאות. אני רוצה ללמוד שיתוף והדדיות. וכואב לי, שאף פעם לא חוותי אותם. ואף פעם לא אחווה.
זה לא רק אתה. זה בעיקר לא אתה. זה מי שהיה ומי שיהיה. כי הם העבר והעתיד שלי. והם ריקים. מאנושיות ואולי בעיקר מרגשות. עצב?, שמחה? שום דבר מהם. פשוט חור אחד גדול ושחור שלא נגמר. שרק מתעמק, בכל אחד שנוסף לרשימה. לא לרשימת האהבה שלי אלא לרשימת החלמות שלי. האשליות שלי.


אולי כל זה בהשפעתו של האי ידיעה לאהוב. האי ידיעה מה זה לאהוב ולהיות נאהב. אולי זה בהשפעת סם ההתאהבות. ואם כך אני ממש מסוממת מאהבה. איזו קלישאה. כל כך נדוש ועם זאת נכון. אולי כל המכתב הזה טבול בסם המתוק והמדביק הזה. שלא נותן לי לישון, שלא נותן לי לחלום, בלילה. אבל מכריח אותי לחלום ביום. לחלום ולהיכנס בתוך החלום. להתערבב איתו, להיטשטש איתו.


לך:
ברקע מתנגן "גשם חזק", אני יושבת על הפוף הענק שלי וקוראת את המכתב שלך. אני קוראת אותו לאט לאט, מתענגת על המילים שלך, על הכתב שלך. לא רוצה שזה יגמר. מחזיקה את הדף קרוב ללב שלי. בעדינות יתרה, שאני לא אהרוס אותו במגעי. מדי פעם אני מחייכת לעצמי במודעות ולא במודעות. אני בוחנת את החדר שלי. הכל כל כך מבולגן. אבל מסודר בלב שלי. כמו מן רשימה כתובה בכתב יד עדין שתלויה בדיוק באמצע הלב שלי. ובה הכל מסודר לפני ראשי פרקים ותת- נושאים. הכל מסודר. האנשים בחיי ממוקמים בדיוק במקום הנכון. ולמטה כתוב בכתב ידך, שורה ממכתבך: "אני לא רוצה לבזבז עוד דקות מחיי. כי איתך הם נדירות יותר ובעלות ערך כמו אוצר. ואת האוצר שלי. ואני רק מבקש להיות הקופסא מבד עדין שתעטוף את היהלומים ואת התכשיטים. שביחד הם התמזגו."
רציתי להתקשר לנועה אבל משהו עצר בעדי. רציתי לחלוק איתה את השמחה שבי, רציתי להתקשר אליה ולהגיד לה שזה קרה. שסוף סוף החיוך לא יורד מפניי. ובכל זאת לא התקשרתי. כאילו פוחדת שאם אני אכניס עוד מישהו למשוואה שלי ושלך, היא תהפך למלוכלכת יותר או לפשוטה יותר, חסרת ערך.



אני רוצה לקפוץ ולשמוח, וכמעט קמתי. אבל משהו ריכז אותי. הקשבתי למילים של השיר "בואי" ודמיינתי אותי ואותך הולכים יד ביד. וחיוך גדול התנוסס על פניי. לא רק מהעובדה הזו שיש אנחנו. והאנחנו הזה גדול ועמוק וורוד. אלא בגלל שהפעם חלמתי חלום שלא היה אשליה. חלום שעתיד באמת להתגשם. שיש לו בסיס מוצק. חייכתי, האזנתי למילים של השיר ובין מילה למילה החלו דמעות זולגות מעיני.. יצאתי וקפצתי ורקדתי, והתערבבתי עם הדמעות המתוקות שנוזלות על לחיי. ולא חשבתי על שום דבר בעולם יותר ממני. ואולי גם קצת עליך. ובעיקר עלינו ביחד. ופתאום בלי שום חיבוק או יד מלטפת הרגשתי הכי בטוחה בעולם. והכי נאהבת והכי מור! ובעיקר הכי עצמי. הכי משוחררת שאי פעם הרגשתי. והיה לי טוב. ורציתי לאגור ולשמור את חלקיקי הטוב האלו. אולי מפחד שהם יגמרו, אולי מפחד שאנחנו נגמור, ואז לא יהיה לי עוד מקור אושר תמידי. הפרחתי את המחשבה מראשי.


עכשיו זה הזמן לטוב ולמשקפיים הוורודות ולאהבה. ויותר מכל הדברים הללו שכל כך חשובים לי ולכל אחד, הרגשתי שזה הזמן בשבילי ובשבילך להתרפק ולהיות ביחד, או כמו שאמרת באחד משיעורי הספרות- "זה הזמן בשביל כל אחד לחוד והזמן בשביל ליצור את הביחד. אם רק תרצו." אז רציתי להגיד לך שאני רוצה. ושאני אוהבת אותך. ושבזכותך אני מי שאני. ואני מקווה שאני נותנת לך הרגשת בטחון ושמחה כמו שאתה מעניק לי תמיד. ואני אסתפק בכך שתחייך. בשבילך, בשבילי ובעיקר בשבילנו.