דמעות דם ואש של כאב

הסלון המוכר, לפתע נהפך לקר,

לאזור אפלולי ומלא צללים.

כאילו קיבלו פקודה,

נכבו אורות הפנסים.

ה(דמ)מה והריקנות הת(לכד)ו הם יחדיו,

ויצרו את השממה.

אור הירח גם הוא נחבא לו בין העננים,

יחד עם הכוכבים.

כול (ז)והר ו(ז)יו של תקווה,

כעלה בשלכת, עפו להם החליטו לעזוב, ללכת.

מכנסת בתוכי את פחדי ומכ(אוב)יי.

הופכת אני מקטנה לקטנטנה,

וגופו הטיל עלי את צלו הגדול והמאיים,

בעיניו מבט חודרני ונוקם.

קרב אלי בצעדיו השקטים כ(רע)מים,

מושיט אלי ידו כרוצה לחבק ולנחם,

אך מבט עיניו נשאר (חודר)ני ונוקם.

עוצמת את עיני בחוזקה.

מתעטפת בכול תפילותיי לישועה.

בכול מגע שפתיו בכול רגע שבו ידו בי נגעה,

כעלה ברוח חשתי שאני עפה,

ברוח נשימותיו העמוקות.

מ(נסה) להילחם, אך הפחד בי זורם ולא נותן.

רוצה לבכות, אך דמעותיי אף הן פוחדות ולצאת אינן רוצות.

הזעקה של הכאב הבושה העצב רוצה לבקוע מגרוני,

אך גם היא פו(חד)ת ונשארת איל(מת) בתוכי.

וכך כשכול שניה נראית כדקה,

דקה כשעה,

שעה כנצח.

דומעת דמעות דם הזולגות מכול גופי.

זועקת ומגרוני בוקעת אש של כאב.



וזה, באותה שתיקה ש(קר)ב),

כך הלך באותה שתיקה מחרישת אוזניים, ו(מר)טיטת הגוף.



ואני, באותה תנוחה מכו(נס)ת בתוך עצמי

או(ספ)ת את סבלי.

נותנת לבכי וצעקותיי ל(הש)תחרר אל תוך השקט הסורר.