ימים חדשים...

ישבנו על עוד שבת לצד הרדיו המנגן שירים של ימים אחרים...


כמו תקליט חוזר, נשקנו לימים בהירים יותר...ימים עם טעם של פעם. לחשתי לך מילים קטנות עם משמעויות גדולות,

תפילות המגלות בסוד רגש שעוד קיים...

חיכיתי לרגע הזה...

חיכיתי שתשבי לידי חובקת בידייך את הצד הגיבור שבי...


שמיים מונחים בתיבה בה קיים כבר כמעט הכל...

כי עוד לא עברנו את כל הגבולות...

כי יש לא מעט מקום בתיבה...תיבת הרגשות שלנו.

כי כשלפעמים נדמה שאין מקום לשנינו...

אני מפנה מקום בארון...תולה על קולב שאריות שלנו,

כדי שנוכל ללגום עוד קצת מהביחד...


וגם כשנדמה שאין הרבה היגיון לזמן הקצר אותו אנו חובקים אחד עם השני, זה עדין הזמן שלנו, זה עדין הזמן לו אנו זקוקים,

זה הנתיב בו אנו צועדים אליו יד ביד,

זה הנתיב שאני יודע בלב שלם בו אני בחרתי,

לא סוטה לשום צד, כי זה המסע בו שנינו פוסעים ללא חרטה...


ברגעים בהם השתיקה שלנו רועמת, הגוף אינו יודע מנוח, זקוקים לטעם המוכר על הלשון, פשטנו מעלינו מחשבות מיותרות,

נותרנו ערומים על סדינים המזכירים לנו איך הפכנו לגוף אחד...


ואז...


בסוף יום...


כשהחושך יורד מטה על יום שנגמר,את הולכת לישון,

מחבקת כרית עם ריח שעוד נותר על הזיפים שאת כל כך אוהבת...  



ואני....


אני מציץ כשאת לא מסתכלת...בחצי עין פקוחה, מתפעל מהיופי בשנתו...לצד נשימותייך, לקחתי הפסקה בוהה בקסם בשיאו...


לא ביקשתי הרבה...


וכנראה שלא אבקש...


כי בסוף יום....כשאת ישנה... זהו הרגע בו אני נזכר...

למה את תמיד תהיי זיכרון... מחשבה... חלום שלעולם לא נגמר.