המכתב שלא נכתב 2

זה כבר המכתב השני שלי אליך, אבל אין לי עם לי עם מי לדבר, אין לי למי לבכות, אז אני כותבת.


היית פה לפני יומיים, לא ראיתי אותך 4 שנים כמעט, חשבתי לתומי שאולי כשנתראה אני אבין שטעיתי, אני אבין שהכל היה פנטזיה שכזו ואולי יעבור לי.


אבל הגעת אלי ביום שישי, וברגע שראיתי אותך, הלב שלי הפסיק לפעום, הרגשתי את הדם בגופי רותח, רגשות שלא הרגשתי מעולם.


נשארת אצלי בדירה, העברנו יומיים נפלאים יחד, הידידים הכי טובים בעולם.    ואתה יושב לידי, ואתה ישן איתי באותה המיטה, ואני שרופה מבפנים, שרופה כי אני יודעת שלא יהיה לי את האומץ ליזום כלום או לספר כלום.


אתה עוד חודשיים עוזב, והזמן החליט לטוס לו, והוא נגמר כל כך מהר, כל יום שעובר אני מרגישה שאני מפספסת... מפספסת זמן חשוב שאולי בו אמצא את האומץ ואולי אומר לך כמה אני אוהבת.


ואולי... ואולי... ואולי לא רק בסרטים הכל מושלם?! אולי אני אומר לך כמה היית חסר לי כל כך הרבה זמן, ואולי תבין שנועדנו להיות יחד ותחליט שאתה לא טס.... ונאהב כמו פעם, האהבה הכי יפה והכי מושלמת כמו שהיתה לנו...


מן חלומות שכאלה...


למדתי להבין ולהאמין שסוף טוב יש רק באגדות..


נוצרת לנצח!