שלום בפעם האחרונה

אני עוצמת את העיינים שלי, ואני רואה את הירח מעל לברושים

מזמין את הזאבים לנשף חצות

אני יכולה לשמוע את הקול שלהם, לרוץ איתם. ליילל



אני פותחת את העיינים שלי עכשיו, הם רטובות לגמרי, ושני שבילים של טיפות גדולות נושרות מהם. ברגע.



ואני אוספת את עצמי. לובשת את השמלה האדומה ששמרתי במיוחד בשביל הלילה הזה

השמלה האדומה. מלאת הזעם.



אני לא באמת רוצה ללכת לשם

כולם שם כל כך בודדים



ואני רוצה להמשיך לרקוד איתך

אני נשבעת שזאת הפעם האחרונה



אני פותחת את הארון, ונעמדת, ככה כמה דקות

נותנת לאף שלי לספוג את השביל הזה של הריח שלך

ואחר כך, כשאני חלק מהריח שלך, אני פותחת את העיינים



אני מוציאה את הקולב. החליפה כל כך יפה, כמו ביום הראשון

אני מחייכת, אני מדליקה את הרדיו, מתנגן שם איזה ולס. קליל. כל כך מתאים לנו



ועד שאני מסיימת להסתובב סביב עצמי, כשהחדר כבר לגמרי מסוחרר

והשמלה האדומה שלי רטובה מדמעות



טוב



גם ככה אני יוצאת עכשיו לגשם



אחרי שניפרדתי כמובן

נשבעתי שזה הפעם האחרונה. שאני מניחה לך כבר



העננים ממש מבינים אותי, הם עוזרים לי להכתים את השמלה

השמלה האדומה, עם הזעם הזה



אבל עכשיו היא חלשה כל כך, מגוחחת. כמו דג מקפצץ ביבשה



הלילה, נשבעתי לך. אני יניח לך לנפשך



הלילה. אחזור לזרועותיה המחבקות

הקרות

של הבדידות



נורא קר לי. השיניים נוקשות. אבל אני יודעת שאני חייבת לעשות את זה

בשבילך. בשביל שנינו.



הלילה.



אני פותחת את העיינים שלי, הם רטובות לגמרי, שני שבילים של דמעות נושרים משם. ברגע



הכל מתושתש. אבל אני רואה את הירח מעל הברושים



מלך הבדידות



כל הזאבים רצים אליו הלילה, הוא הזמין את כולם לנשף של חצות



כולם כאן בודדים כל כך.



אנחנו רצים יחד. מייללים.



אחר כך הכל מטשטש, אני שומעת רק את היללה שלי



והכל מיתפורר.



האדמה בולעת אותי. ואני יודעת שלא אבקש לראותך שוב



נשבעתי



שאתן לך ללכת הלילה.



שלום.


בפעם האחרונה