מכתב ש...

רק שתדע שאני שונאת אותך. שונאת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. ושונאת גם את עצמי, שנתתי לזה לקרות. למה זה קרה לי?! אני כבר לא יודעת אם זה באשמתך או באשמתי אני רק יודעת שעכשיו אני שונאת את כל העולם. אני שומעת אבל לא מקשיבה, הרגליים על הקרקע עם הראש במחשבות על מה שקורה לי.


במשך שנה אהבתי אותך. או חשבתי שאהבתי אותך. אתה לא יודע את זה ואתה גם לא תדע. אבל ברור שלא יצא מזה כלום. סתם הלב שלי היה נשבר כל יום מחדש. לא היו בינינו יחסים טובים כל הזמן היינו רבים ועדיין זה ככה. אבל אני טיפשה חשבתי שאני חיה באגדה ובסוף נהיה מאושרים. אני זוכרת את היום הזה שסיפרת לי שאתה אוהבת אותה.... ניסיתי להראות כאילו לא מזיז לי ושאלתי אותך למה? אמרת לי שאתה לא יודע, שהיא הילדה הכי יפה שאתה מכיר. בחיים עלי לא אמרת דבר כזה, וזה כאב, אבל בכל זאת המשכנו כרגיל.


מאז ניסיתי לשכוח אותך ובאמת אחרי הרבה זמן חזרת להיות סתם אחד בשבילי. הכל היה יכול להיות טוב אבל זה לא. גרמת לי להרגיש שבזבזתי זמן ורגשות מהחיים שלי על כלום. עדיין נשארה לי כמו צלקת בלב שתמיד מזכירה לי את מה שהיה למרות שעבר כבר הרבה זמן... בגללך ואולי גם בגללי אני בחיים לא יצליח להתאהב שוב במישהו באמת... וזה מה שמפחיד אותי, אני מפחדת להשלות את עצמי ואז להפגע. אני כל הזמן חושבת שאף אחד לא ירצה אותי, והכל בגלל סיפור שקרה ועבר כבר.


ועכשיו מצאתי מישהו שמוצא חן בעיניי, מישהו שכל מישהי אחרת שהייתה פוגשת אותו הייתה מתחילה איתו. אבל אני לא יכולה... אני מפחדת.


מתי אני אתגבר על זה?!?!?!?