קצת מהעבר.. וברקע-פנטזיה שלי. ארוך אבל יפה

 מתקרבת אלייך,אתה עומד זקוף,עם טוקסידו שחור ומעליו עניבה שחורה, עומד עם ורד אדום ביד.

על פנייך דבוק החיוך הגדול והמפורסם שלך שמופנה אליי וחושף את השן החסרה השניה מצד שמאל שלך.

שיערך המתולתל אסוף לאחור בקוקו,וזיפים סקסיים פרוסים על פני הלסת הגברית שלך.

מתחתינו היה דשא לח. ומעלינו הרוח לא נשבה,היה חם.

זה היה לילה,מעלינו הכוכבים נצצו והירח המלא האיר את השמיים הכהים.

היינו בתוך פארק מבודד לא היה שם אף אחד,לא היה רעש של מכוניות . רק קולות של צרצרים... וקולות הנשימה שלנו.

שמעתי את ליבי מתחיל לפעום מהר,כמו בכל הפעמים שאני רואה אותך...אבל עכשיו-יותר מתמיד...ואני מרגישה שליבי שייך לך...וכל שאר האנשים בעולם נעלמו,יש רק אותך,מול עיניי,מול נשמתי.

"מה נשמע?" הוא שאל כששם לב שאני שותקת,שאני המומה.

יש לך קול כל כך צפצפני,למרות היותך כל כך בוגר בעיניי,כל כך גבוה,כל כך יפה.

עינייך נראות כל כך כהות בחושך,ושפתייך...כל כך רכות לעומת עור הפנים הטיפה מחוספס שלך.

כל מה שרציתי זה להתקרב,לחוש את שפתייך,להבין את רגשותך,להבין את העולם.

החיוך שלך נעלם,ממש ירד,נראת מופתע,לא הבנת מה קורה איתי,גם אני לא.

לא ! לא רציתי שיעלם,רציתי שכל הזמן תחייך,כל דקה כל שניה,שתהיה מאושר,שאראה אותך מאושר,זה גם האושר שלי.

אתה מתקרב אליי,אני מתרחקת...הגלגל התהפך.

שומעת פתאום רישרוש על הדשא,המפתחות שלי נפלו,התקופפתי להרים אותם...לא התקופפת אחריי,נשארת לעמוד זקוף. אף פעם לא האמנת באגדות,תמיד היית מיוחד.

תמיד היית האליל שלי,האליל המיוחד והדמות הבוגרת...

אבל אף פעם לא הרגשתי קירבה אלייך,אף פעם לא הראת לי קירבה כלפיי...היית מרוחק ממני,למרות שרק כמה סנטימטרים מפרידים בינינו ברגע זה.

תמיד הסתכלת לי בעיניים,כל כך עמוק,תמיד ניסית להבין את רגשותיי.

כל פעם שאתה מסתכל לי בעיניים העולם קופא,הכל קופא.

ככה יכולנו להסתכל אחד על השניה שעות בלי להזיז תוו פנים אחד. חוץ מהשפתיים שלך,תמיד היית מדבר,זאת הדרך שלך לשאול,לברר...ואני? אני שתקתי,כמו דג,כמו דג נאמן...שפשוט מקשיב...ומבין...ומרוכז רק בך.

תמיד החזרתי לך את אותו המבט בעיניים,פשוט נישקתי אותך בעיניים נשיקה ארוכה ורכה...אפילו בלי לגעת בך.

כשאתה מסתכל לי בעיניים אני לא יכולה לנתק את המבט.

הרגשתי באותו רגע שאתה כמו תמונה בשבילי,תמונה שלא זזה,ששותקת.

תמונה שאפשר רק להסתכל עלייה,אם שולחים אליה יד מרגישים רק מחסום,זכוכית.

כל כך רציתי לגעת בך,להרגיש אותך,אבל משהו בתוכי מנע את זה,תמיד הבנתי שזה אי אפשרי,לא מציאותי.

יכולתי תמיד להגיד לך את מה שאני מרגישה,וגם זה לא תמיד הצליח, אבל לא לגעת בך.

כל פעם שניסיתי להוציא מילה מפי..נשמתי נעתקה,ליבי פעם...כאילו,שאין טעם בדבריי,הכל אתה זה שקובע..

אתה היחידי שיכול לקום לתחיה ולצאת מהתמונה הממוסגרת.

ובכל זאת בשבילי אתה עולם ומלואו.

בזכותך השתניתי,בזכותך למדתי לאהוב את עצמי,למרות שלא הראית לי שום חיבה.

בזכותך הבנתי איזה מין גבר אני באמת צריכה.

באותו ערב שזכיתי לחיבוק ממך,הרגשתי מרוחקת למרות שהייתי צמודה אלייך.

הרגשתי קרירות,למרות שהיה קיץ.

הרגשתי כאילו אני בעננים,ואתה? אתה אי שם רחוק...באדמה הקשה.

ואז כשביקשתי חיבוק, נעלת את ידייך על מותניי והצמדת לגופך למשך 5 שניות תמימות,ניסית להבין,ניסית להרגיש.

אך זה חסר טעם,תמיד נשארת אותה תמונה,תמונה ממוסגרת עם זכוכית.

אפילו לא הרגשתי את המגע של ידייך,הן לא מפגינות שום תחושה,שום רגש.

כל הזמן היית מפרסם שירי אהבה,היית מבין אותן בכלל?

אמרת שאתה אוהב,שאתה מרגיש,אבל לא כלפיי.

אמרת שניסית,ניסית להבין...אבל אתה לא מרגיש כלפיי ,כלום.

מההתחלה ידעתי שזה לא הדדי,מראש ידעתי שאתה סתם תמונה..

שאפשר להתרגש כשרואים אותה,אפשר לחיייך אליה,להפגין רגשות...אבל ידעתי שאין למה לצפות מהצד שלך.

אפילו לא היה לי אכפת ממך,הריי אתה כולה תמונה...מה כבר יכול לקרות לך.

היית מדבר איתי על רגשות...אתה בסך הכל תמונה.

וברגע שאתה זז,אתה וידאו...

אבל תמיד הרגשתי את המרחק בנינו,את הפער בינינו,שנינו מעולמות שונים.

בזכותך התבגרתי,ועברתי את הקשיים .

אבל אותך אני תמיד אזכור.

ועכשיו אתה עומד מולי עם ורד אדום ומבט מופתע בעיניים,מבולבל...

אני רואה את הצלקת שעל הסנטר שלך,אותה צלקת שמזכירה לי את הניסיון ההתאבדות שלי.

הייתי נורא מדוכאת,שהיית רחוק,גם לתמונות אפשר להתמכר.

היית חסר לי באותו יום,ניסיתי להרעיל את עצמי,לא יצא.

הייתי חולה. הייתי מאוד חולה.

ואתה רק אמרת שאני אשמה. לא אמרתי שהכל בגללך.

יומיים אחרי זה,קיבלת את הצלקת ב"מתנה". לא סיפרת איך זה קרה.

התביישת כנראה,אני בטוחה שהתביישת.

אני יודעת שאתה לעולם לא תשכח אותי,אפילו עכשיו אתה מולי.

פעם אמרת,שאף אחת לא אמרה לך את מה שאני אמרתי לך. זה היה אחרי שאמרתי לך את מה שאני מרגישה. בהתחלה לא לקחת את זה ברצינות ואחר כך זילזלת.

לא פעם התחרטתי על הרגע הזה,אולי עכשיו הכל היה שונה.

אולי אם לא הייתי אומרת את זה,עכשיו היינו צמודים לאור הירח...אבל לא...אנחנו קפואים במקומינו,כמה סנטימטרים מפרידים בינינו,מבטך מבולבל מרוכז בעיניי...ומבטי,הוא שונה,קריר ומרוחק...

עכשיו הכל השתנה,אתה עדיין כל כך יפה,ליבי עדיין פועם כמו פעם,אבל השתנתי בזכותך.

למדתי המון ממה שקרה,הרגשתי ממש רע..הבטחתי לעצמי שלא אגרום לעצמי שוב את הכאב הזה. הכאב של לאהוב תמונה. הבטחתי לעצמי שלא אתן לאף אחד יותר להכאיב לי,כמו שגם אתה אמרת פעם שנאבדו רגשותייך לבנות בגלל שפגעו בך.

אז עכשיו תן לי את הורד כסמל האהבה שנתתי לך,כגמול על האהבה והכאב שהרגשתי בגללך.

"הכל בסדר,מה איתך?" עניתי לו בקול יבש.

ואז הבנת שכבר מאוחר מדיי,עכשיו,בשבילך אני רק תמונה...

באותו רגע הרגשתי נשיקה...חמה...אבל לא הרגשתי מהצד שלי אהבה.

והוא שקוע ברגשותיו,כמו ילד שאיחר לקחת את המתנה,ועכשיו הוא מאושר שבסופו של דבר זה קרה.

הרגשת את מה שאני הרגשתי פעם שעברה.

ועכשיו,בשבילך אני רק תמונה,שתוכל להתלהב ממנה,להסתכל עליה,לרדוף כדי להשיגה,אבל תמיד תהיה זכוכית שתפריד בינינו ותמנע מאיתנו להרגיש אהבה,אהבה שלמה.

ועכשיו,בשבילך,אני רק תמונה,כמו שאתה היית בשבילי...פעם שעברה.