פחדתי לגעת בו.

בתחילת התיכון הסתכלתי סביב על כולם, הוא לא משך את תשומת ליבי, ממש לא!

למעשה, דיי שנאתי אותו, המראה, המבט המתנשא, העיניים היפות, השפתיים המלאות, צורת הפנים המרובעת, כפות ידייו הגדולות והעבות, הכתפיים הנרחבות, הרגליים השריריות והשקט שלו!

אחח, השקט שלו. הבלתי נודע והבלתי מושג הם אלו שמשכו אותי. שנאתי אותו בשל היותך מושלם!

אין לי מילים לתאר איך בתוך שלול שנים הפכתי מבוהה למפנטזת למאוהבת.

אט אט בקצב אריכות הימים, הקירבה בנינו גדלה, העיניים נפערות לרווחה והפה שותק. המוח משתולל, הבטן זועקת לשיחרור הפרפרים והפה שותק.

הפה שותק שלוש שנים.

בשנה הראשונה, בתחילת ההכרות איתו נחשפתי לחיית מסיבות, שתיין, מעשן ואובססיה למצב חברתי מעל לממוצע. הייתי מאוכזבת.

מה ששינה את דעתי זה האופי שמסתתר מאחורי מעטפת ההגנה שלו, הלב הזה שנותן ונותן, הכוח סיבולת, הסבלנות, ההקשבה, העידוד וכמובן התשוקה שבו.

פחדתי לגעת בו. פחדתי להרוס משהו. פחדתי להפסיק את הקשר.

אך בשנה השנייה הייתה זאת הרפתקאה, המחמאות נשפכו, המגעים התפזרו, הציחקוקים לא פסקו והאהבה באויר מתבוננת מעליו. מחכה לרגע לתפוס אותו חזק מבלי שיברח.

הלוואי והייתי מלטפת אותו בשפתיי, מענגת עם שתי ידיי, ועוצמת את עיני לעולם של תשוקה עילאית שאין לתארה.

אך פחדתי לגעת בו. פחדתי להרוס משהו. פחדתי להפסיק את הקשר.

לעיתים כשהיינו לבדינו, הייתי נושמת את נשימותיו, נכנסת לעינייו, ושותקת. מתענגת על הריח, על הבריה שמולי ועל הרגע.

בשנה השלישית התחלנו לחוות ריחוק, שנינו מלאי תשוקה, אך מלאי בושה, חסרי אונים עם האהבה והתשוקה שבידינו, מחכים לתת אותן.

התביישתי מהבושה. בושה גוררת בושה. כך חלפה לה חצי שנה ללא קרבה, ללא נשימה וללא מגע האחד של השנייה.

הכאב והאכזבה מכים בי ואינני מעזה לחזור, מחכה לסימן כדי להסתובב לאחור.