עד המוות יפריד בנינו.

לפני 5 שנים, כשהכרתי את לילך לא ידעתי שנגיע לאן שהגענו.

ראיתי אותה באיזה פאב, יושבת בבר ובוכה.

ניגשתי אליה ושאלתי מה קרה ואם אוכל לעזור.

לא ניסיתי להתחיל איתה.. סתם התעניינתי.

היא סיפרה לי שבדיוק נפרדה מחבר והרגישה קצת רע.

הצעתי לקחת אותה הביתה וליוויתי אותה עד דלת ביתה.

בדרך ממש התחברנו, הצלחתי לעודד אותה ואפילו לקחתי ממנה את מספר הטלפון שלה.

לאחר יומיים התקשרתי אלייה, הצעתי לה לצאת לשתות משהו.. היא הסכימה מיד.

נפגשנו כמה פעמים, עד שהתפתח בנינו משהו מיוחד וחזק.

החלטנו לנסות להיות ביחד ולראות לאן זה יוביל.



מאז לא נפרדנו, זה ישמע אולי מוזר אבל במשך 5 שנים היינו ביחד יום-יום, בלי לריב אפילו פעם אחת.

לא יכולנו לריב. רק ראינו אחד את השני ושנינו היינו מחוייכים כמו שני ילדים קטנים ומאוהבים.

כשחגגנו 5 שנים ביחד שאלתי אותה אם היא מוכנה לארוז תיק בלי לשאול שאלות כי יש לי הפתעה בשבילה.. היא מיד הסכימה. היא סמכה עליי.

תיכננתי לקחת אותה לפריז ולהציע לה שם נישואין.

יום לפני עשיתי בדיקות שגרתיות ולאחר מכן אספתי אותה ונסענו לים, טיילנו בחוף, ישבנו, צחקנו, לא הייתי צריך דבר מלבדה.. היא גרמה לי לחייך ולשכוח מהעולם.



והנה הגיע היום המרגש בחיי.. אני הולך להציע ללילך להינשא לי!

לבחורה שבחרתי לבלות איתה את שארית חיי.



אני הולך לאסוף את לילך ומשם ניסע לשדה התעופה..

נכנסתי לאוטו והפלאפון צילצל.

זה היה הרופא. הוא ביקש שאגיע למרפאה.

אוקי, חשבתי שאולי הבדיקות לא יצאו טוב וצריכים לבדוק שוב.

התקשרתי ללילך והודעתי לה שאני מאחר.



נכנסתי לחדרו של הרופא והוא הביט בי במבט מוזר.

פניו היו נפולות, פחדתי לשאול מה יש לו להגיד לי.. ראיתי על פניו שאין לו בשורות טובות.

"מה קרה? על מה רצית לדבר?"

"תקשיב אייל.. התוצאות לא טובות. שב בבקשה."

"על מה מדובר..? זה חמור?"

"אני לא יודע איך לומר לך.. יש לך סרטן."

"מה?"

"לא נותר לך הרבה זמן.. הוא הספיק להתפשט בגופך. אין הרבה מה לעשות. מצטער"

נותרתי המום, יצאתי מחדרו בלי לומר דבר. דמעות זלגו מעיני.

נכנסתי לאוטו ונסעתי לים.. שם אוכל להירגע.

הפלאפון לא הפסיק לצלצל. לא יכולתי לענות. לא הייתי מסוגל.

ישבתי מול הים כמעט 6 שעות בלי לזוז, בלי לדבר, בלי יכולת לעשות כלום.

הכרחתי את עצמי לקום, להתאושש, לחזור לעצמי כי יש אנשים שדואגים לי וש.. אוי לא! לילך! לילך מחכה לי שאבוא לאסוף אותה.

רצתי לאוטו ונסעתי הביתה.

כל מדרגה שעליתי חשבתי על פתרון. אבל לא.. אין פתרון.

פתחתי את הדלת וראיתי את לילך יושבת על הריצפה, בוכה.

היא הרימה את ראשה והסתכלה עליי

"איפה היית?"

"אני מצטער.."

"אייל! מה קרה? קבענו שתבוא לאסוף אותי.. דאגתי! מה עובר עלייך?"

"מצטער.." לא הייתי מסוגל להגיד שום דבר אחר.

"אני מצטער.. אני לא יכול יותר"

יצאתי מהדלת, רצתי למטה ונעצרתי במדרגה האחרונה.

היא יצאה אחריי וקראה בשמי

"אייל! לאן אתה הולך? מה קרה? בבקשה תגיד לי!"

לא יכולתי להמשיך במה שתיכננתי.. לנסוע איתה, להציע לה להינשא לי.. אני אמות. אני אמות! ואשאיר אותה פה לבד.. סובלת בגללי.

אני לא אתן לזה לקרות.. אני רוצה שתתחתן ותהיה מאושרת.

הבעל הזה לא יכול להיות אני.





הסתובבתי אליה.. אחזתי בידה

"לילך.. אני לא בשבילך. אני מצטער. ואת הטבעת הזאת אני לא אוכל לשים על אצבעך"

הוצאתי את הטבעת מהכיס וזרקתי אותה לפח הקטן שהיה בחדר המדרגות.

"אתה... התכוונת להציע לי נישואין?"

"זה היה אמור להיות היום הכי מרגש בחיי.. והוא הכי אכזר."

"אייל מה קרה? למה אתה לא אומר לי מה יש לך? למה אתה כל הזמן בורח? ממתי נהיית כזה פחדן? תגיד לי כבר!"

"יש לי סרטן! אני אמות! אני כבר מת.."

היא השתתקה.. ידה קפאה. מבטה היה כה מבולבל ואבוד.

"אני אוהבת אותך" היא לחשה לי שוב ושוב ודמעות זולגות מעינייה אחת אחרי השניה.

"תזכרי.. אני אוהב אותך ואמשיך לאהוב תמיד. עד שהמוות יפריד בנינו."



וידי נפרדה מידה באיטיות, כאילו לא יכולנו להיפרד. לא רצינו.

אבל היינו חייבים.