מוזר...

אני קם בבוקר עם פרצוף שפוך
כי חסרה לי הנשיקה שתעיר ותגרום חיוך.
כשהולך לישון תתפלאי
אבל שונא לכסות את עצמי, או בכלל שיש יותר מידי שמיכה בשבילי.
איפה את? היית רגילה לחבק אותי
כבר הוצאתי יותר מידי עצבים על הדובי.
את ליבי כמו חידה פיצחת
כשכל לילה הודעה שלחת, ולהזכיר שאת אוהבת לא שחכת.
מחר כבר בן 20, תיהי חסרה לי אני לא יתרץ,
עם הרגשה כזאת מחפש את הבניין הכי גבוהה וקופץ.
מוזר שפעם עוד לפני שהייתי שואל
היה לך תשובה לכל דבר בלי להתבלבל.
מוזר שכל פעם שהייתי חולה ולא משנה באיזה תקופה
אצלך בין השפתיים החזקת בתרופה.
מוזר כשהייתי עצוב, מסתכל לתקרה ואפילו רמז לא משאיר
היית עושה פרצוף קטן, אני מחייך ואמרת : "ממני אתה לא יכול להסתיר"
גם כשהייתי שמח ומפוצץ מאושר
מוזר שכל פעם מחדש הוכחת שאפשר יותר.
מוזר כשלא דיברתי או בכלל שתקתי
הספיק לך טלפטיה להבין לדבר איתי

מוזר שאחרי כל הדברים שנישארו חסרים אחרי שהלכת,
די אני כועס עליך, אני רוצה להיות לבד.