מפגש ליילי 9

יום שבת בבוקר התעוררתי לשם שינוי בדירה שלי ולבד. חבריו של אושר ישבו אצלו עד מאוחר והיתי מאוד עייפה כך שנאלצתי ללכת לישון בדירה שלי.

קיוויתי שיום שבת יהיה רגוע, בכל זאת זה אמור להיות יום מנוחה, אך בנוסף ל 3 הפעמים שהקאתי מהבוקר גם אושר החליט שהוא רוצה לנסוע לים.

התחננתי בפניו שיתן לי להשאר בבית כי לא הרגשתי טוב, אך ללא הצלחה.

בסוף באמת נסענו לים. אושר והחברים שלי כמעט ולא יצאו מהים, אני לעומתי  זכבתי להשתזף, לא היה לי כוח לזוז מהמקום.

בערך בשעה 3 החלטנו 'להתקפל' ולנסוע לבית קפה כי הבנים היו רעבים וגם בבית הפה הקאתי לאחר שהמלצרית הביאה את ההזמנה שלנו.

"זה מתחיל להפחיד אותי." אושר באמת נראה מודאג בדרך לבית.

"גם אותי.." אמרתי בשקט.

"אני חושבת שאני עומדת למות, אושר,במקרה שמחר בבוקר אני לא מתעוררת תתקשר למורן שתבוא לקחת מפה את כל הדברים שלי ושתחלק אותם לנזקקים, ואני מבקשת שיקברו אותי בירושלים." התלוצצתי.

"תפסיקי לדבר שטויות אני עוד רגע מחטיף לך!!!" אושר באמת התרגז.

"אתה באמת כל-כך דואג לי?" שאלתי בחיוך קטן ותמים.

"אני מתאבד אם יקרה לך משהו." הוא היה רציני, זה הפתיע וריגש אותי, בעבר הוא לא נהג להראות לי כמה אני חשובה לו.

"אני חולה עליך אתה יודע?!" אמרתי לו לבסוף. אני לא היתי בדיוק מהבחורות של ה"פוצי- מוצי" האלה, הייתי דיי קרה לעומת כל החברות שלי, אבל עם אושר התחלתי להפתח קצת.

"זו הפעם הראשונה שאני שומע את זה ממך." הוא חייך.

"תראה מה אתה עושה לי."


יום ראשון בבוקר הגיע, אושר יצא לעבוד ואני חיכיתי ל9 בבוקר בכדי שאוכל ללכת למרפאה ולקחת את התוצאות שכל-כך הפחידו אותי.

התהלכתי בבית בכבדות ושתיתי 3 כוסות קפה עד שסופסוף הגיעה השעה לצאת.

כמה חבל שמורן לא איתי עכשיו, חשבתי לעצמי כשחיכיתי שהרופאה תמצא את התוצאות שלי במחשב שלה.

"נו? מה איתי?" שאלתי אותה כשהביטה בי בחיוך קטן.

"מה את חושבת?" הרופאה שאלה בקלילות.

"דיי, מירה, אל תלחיצי אותי יותר ממה שאני.." התחננתי.

"מה שאני יכולה להגיד לך זה..מזל טוב, עוד בערך 9 חודשים את תהיי אמא צעירה."

כמעט התעלפתי במקום, ראיתי את השחור בעיניים, כאילו כיבו את האורות בכל כדור הארץ וגם השמש והירח יצאו להם לחופשה.

"נועה!...נועה?.." נירה קטעה את מחשבותיי.

מה יהיה עכשיו? בטח אושר לא בנוי להיות אבא בגיל כזה צעיר, הוא בטוח יעזוב אותי, ומה אני אעשה עם תינוק לבדי? אני בקושי מסתדרת לבד.

"את לא שמחה?" נירה שוב קטעה את חוט המחשבה שלי.

"אני...אני לא יודעת..אולי כן..אולי לא.." התבלבלתי.

"את רוצה לשתות מים?את נראת לי חיוורת."

"לא, אני..בסדר. אני צריכה ללכת." אמרתי כשבקושי קמתי מהמקום.

"טוב אני קובעת לך תור לבדיקות ראשוניות לשבוע הבא.." היא החלה להסביר לי למה אני צריכה את הבדיקות האלה בזמן שאני עדיין היתי המומה וניסיתי לחשוב איך אספר לאושר, איך אגדל את הילד הזה לבדי.


הגעתי לדירה והתהלכתי בה כמעט כל היום כמו זומבי עד שלבסוף נרדמתי על הספה.

דפיקות הדלת העירו אותי, זה כמובן היה אושר שחזר מהעבודה.

"היי" הוא אמר כשנתן לי נשיקה קצרה ונכנס לדירה.

"היי" עניתי לו בשקט.

"נו? מה קורה? איך היו הבדיקות?" הוא שאל כשהתיישב על הספה.

"אה..כלום..הכל בסדר..." ניסיתי להגיד.

"מה כלום? סתם הקאת בערך 20 פעמים ביומיים?"

"כן..כנראה וירוס..או משהו בסגנון.." אמרתי.

"נועה מה יש לך? את חיוורת."

"כלום..כלום..אני סתם עייפה..הכל בסדר.." אמרתי כשאני נשכבת על הספה ומניחה את הראש על אושר.

הוא עדיין לא הבין מה יש לי, אך לא הציק לי עם שאלות אלא פשוט ליטף את השיער שלי בעדינות.

איך אספר לו? האם כדאי לי לספר לו בכלל? הרי זה ישנה לו את החיים לגמרי,ולא בטוח שבצורה חיובית.

לא ידעתי מה לעשות, רציתי פשוט להרדם ולא להתעורר.