צמאה לזה..צמאה-אליך

הייתי הכי מאושרת בעולם. הילדה הכי שמחה עלי אדמות. הייתי בעננים זרקתי חיוכים גם למי שלא היה חושק בכך. זאת הייתה התקופה הכי מאושרת בחיים שלי. לדעת שאתה שלי? חלום שהתגשם. לתפוס שאנחנו ביחד, להבין שאני לא לבד יותר, שאני עם הנסיך שלי.


שמחתי לקום בבוקר, יש לי למה לקום. יש לי ל-מ-י לקום. לך. היינו מדברים שעות, לא מרפים אחד מהשניה לרגע. היינו כ"כ צמאים אחד לשני, משתוקקים להביט זה לזו בעניים ולהרגיש בטוחים זו לצד זה. אתה אהבת אותי, ואהבת להגיד את זה. אהבתי גם אני לשמוע. הייתי בטוחה שאתה דובר אמת, שאלה באמת הרגשות שלך, שאתה כנה איתי. בעצם, עד היום אני לא אדע אם רגשותיך היו עם כוונה או לא. עד היום לא. הייתי רוצה, נכון, אבל אתה כ"כ מסתורי, שבא לי למות.


כמה הייתי רוצה לדעת מה קרה שם, בפולין. מה הרחיק אותך כ"כ ממני. מהנסיכה שלך. מי דיבר איתך, מי ייעץ לך בטענה שהוא חברך הטוב. אבל למרות הכל, למה הקשבת? חשבתי שאני הנסיכה שלך..ושאתה האביר על הסוס הלבן.


אח"כ הכל היה קודר, מפחיד, פחדתי לגשת, לדבר, להסתובב אל העולם, החיוך היה מזוייף, הרגשתי כולי סדוקה, שבורה, מנופצת כולי מבחוץ ומבפנים.


לא רציתי לצאת מהבית, לא לראות אנשים, לא לדבר. רק לשבת שם, בחדר שלי, על הפוף שכ"כ אהבת לשבת עליו ולהסתכל עליי, ולחשוב. להרהר. להבין, לנסות לקלוט מה קרה, האם זה משהו שאני עשיתי?


עד היום השאלות האלה פתוחות. עד היום אני מתחננת לתשובה, אבל לשווא. ישנם סודות שאינך יכול לגלות. שאתה מסתיר בתוכך כבנאדם שחושש פחד מוות שמישהו יעשה לו משהו רע אם יפר את הבטחתו.


אבל תבין, נסיך! אני לא מסוגלת. אני מתגעגעת. אני רוצה אותך, אני נושמת אותך עד היום! רק אלוהים יודע נסתרות הלב.. למה הוא אינו יכול לגלות לי בסוד, אף אחד לא ישמע, למה הנסיך נטש אותי. הרי אהבנו הכי בעולם! מה קרה?


נסיך יקר, אתה הורדת לי את כל הביטחון העצמי שהיה לי. אני מרגישה שאני מוקפת מזוייפים ואני לא מסוגלת להיפתח.


רק אתה תרפא את הכאב..רק אתה תחבר את הרסיסים , את הלב שהתנפץ ותחבר בחזרה את החלקים שאני אפילו עדיין לא מוצאת.. שהתפזרו להם בין כל הזכרונות של הזמן שלנו ביחד, מפוזרים שם, וצמאים לחיבור מחדש...