לך...

באת אליי... אמרת לי שאתה אוהב, ידעתי את זה... פשוט לא רציתי להאמין... לא רציתי לפגוע בך...


אתה היית ידיד שלי... הידיד הכי טוב... ופתאום התשנת כל כך בעיניי... התחלת לכתוב לי מכתבי אהבה... כול יום מכתב חדש... התקשרת אליי כל יום ואמרת לי שאני הכי יפה... אתה היית כל כך מתוק וחמוד, מצד אחד לא אהבתי אותך ולא הייתי מסוגלת להיות שלך... אבל ראיתי שאתה אוהב, בכל פעם שהבטת בי וחייכת... כל פעם שהקול שלך בטלפון אמר "אני אוהב אותך"...


רציתי לצעוק, להתעצבן... "אני לא רוצה... אפאחד לא יכול להכריח אותי..." חשבתי פעמים רבות... אבל אז ראיתי אותי... הלב שלי נמלא רחמים... אני יודעת את ההרגשה הזאת של האהבה החזקה הזאת שלא מרפה כל כך הרבה זמן... ופשוט לא הייתי מסוגלת להגיד לו כלום... הייתי משותקת כל פעם שהביט בי... הרי הוא היה הידיד הכי הכי... הוא תמיד נתן לי את הביטחון ואת המילה שהייתי צריכה לשמוע...


עכשיו אתה בא אליי בקול מלא תחינה ומבקש "רק" להיות חברים... לתת לך הזתמנות קטנה... אבל אתה לא מבין... אני פשוט לא מסוגלתת... להסתכל בעינייך ולמצוא את מה שאתה מוצא בי...


אני גם אוהבת... אבל הבעיה היא שלא אותך... אתה יודע את זה... ובכל זאת מבקש ומתחנן ... אני מסתכלת לך בעיניים וכמעט בוכה...


אני לא יודעת מה לעשות... מצד אחד אני לא לא מסוגלת לאהוב אותו בחזרה... אני אוהבת מישו אחר ... אבל מצד שני... אני אוהבת אותך מאוד... אבל בתור ידיד, אח... אני מנסה להסביר... אני מקווה שתבין אבל למרות שאתה חכם, אתה עדיין לא מבין... אתה מנסה שוב ושוב... ורק גורם לי לבכות שוב ושוב...


אוהבת אותך מאוד... אבל אני מצטערת כל כך שלא בצורה שאתה אוהב...