בתוך עינייהם משתקפת נפשיהם

שני אנשים כה אומללים... אני מביטה בעיניים ורואה את כול הכאב את הפחד בליבם שתמיד נישאר... עיניים כה עצובות ועייפות ואני לא יכולה לעשות דבר למענם...


אני מביטה בעיניים הדואגות ששואלות מתי כבר יהיה טוב... הלוואי והייתה לי תשובה הלוואי שהייתי יכולה לעשות למענם.. עומדת למולם שבורה בתוך ליבי כי שני האנשים שאני הכי אוהבת עצובים...


בזמן כה קצר הם התבגרו כול כך הרבה.. הם כבר לא מה שהיו שני אנשים מאושרים מחייכם וזה כול כך חסר... איני יכולה לעשות כלום וזה שובר אותי...


כמה הם אומללים החיים התאכזרו לאנשים הכי טובים איפה ההגיון?! ואילו רק יכולתי , אילו רק יכולתי לעשות משהו שהעצב כבר ייעלם שנפשם תוכל כול סוף לנוח אילו רק יכולתי...


אני נשארת להבין בשני אנשים כה יקרים לליבי שאט אט נגמרים אל מול עיניי וזה כמעט ובלתי נתפס כה חזקים מבחוץ וכה חלשים מבפנים...


הכאב המית ליבם... הלחץ התאכזר כול כך... וכך שני אנשים שאני כה אוהבת הלכו לי לעולם נשארת בודדה לא רוצה דבר כי היום ליבי מת כי היום אבדתי חלק ממני...


מביטה בעיניים וכול חייהם הסבל הפחד הכאב הדאגה הלחץ הכול נמצא בעינייהם... כול זה , עדות לחיים שהוחמצו, עדות נוראה לבחירה נוראה העדפת המוות על-פני החיים.