בדממת עד

הסיפור מבוסס על השיר "אגדה יפנית".



בדממת עד.



הוא זכר את המקום הזה היטב. גם עכשיו ,כשהאדמה התכרבלה בשלג רך שזה עתה ירד. הוא
זכר איך היה דוהר על הסוס שלו ואריאל הקטנה הייתה אוחזת במותניו בקושי. ברגע אחד
הייתה צועקת לו שהיא עוד שנייה נופלת וברגע הבא צוחקת את הצחוק שהוא הכי אהב בעולם.
ואז, הוא היה מניף את המושכות לאחור והפרסות היו רוקעות במקומן. הם היו נעצרים כאן,
על הצוק הזה בדיוק. משקיפים אל העד.

אבל עכשיו הוא הסתתר בינות עצי האורן הגבוהים והמתין שמשהו יתרחש. מעיל מפרוות
דובים עטף אותו. אור השחר היה חיוור וקלוש כשהסתנן דרך המרום הקפוא, אך זה הספיק
בשביל לגרום לשמיכה הלבנה שכיסתה את הכל לנצוץ ולסנוור .הוא נשם באיטיות ובשקט ודאג
לכך שרק עיניו הכחולות יביטו מתוך החושך שהטילו צמרות העצים.

אייל הצפון וזוגתו האיילה פסעו באצילות מתוך היער אל מצע השלג המושלם. פרוותיהם
הזהובות התחככו זו בזו. פרסותיהם יצקו את צורתם על הקרקע תוך שהם מתחככים זה בזו
בחיבה. גופו הגדול נדרך במהירות של מיתר הנמתח ע"י חץ לפני שיגורו. הוא הניף את
רובהו הארוך והדביק את הכת ללחיו...





זיכרון נורא שעט במוחו בלי שום אזהרה. הוא שוב היה על הצוק הזה. וגם אריאל. פרצופה
שקוף ממים, עיניה כבויות.פרצופה מביט אחורה לדקה בודדת. והוא, אביה, עומד שם, מושיט
ידו לעזרה אך בליבו יודע שלכל עוזו אין משמעות אל מול כוחה של אהבה שמתה.

עד שהייתה בת עשרים, היה הצוק הזה רק שלה ושלו. חלקת עדן פרטית של אב וביתו הקטנה.
אך חולות הזמן סחפו את אריאל למצוא שותף חדש, ובשנים שחלפו בילתה את כל זמנה על
הצוק עם בכיר ליבה. המקום הזה הפיח בליבה תחושות בל יאומנו, ולחלוק אותו עם האדם
שאהבה מכל היה הגשמת כל משאלותיה.

לא היה דבר שהשב לו יותר אושר מלראות את בתו מאהובת. וכשנקטל אהובה בסכין מרצחת,
ללא שום סיבה, ידע שאיבד אותה לנצח.





צלילו של כדור ניתז פיצח את הדממה על הצוק. האיילה קיפצה באוויר כשבן זוגה התרסק על
הקרקע חסר חיים. הצייד יצא מתוך הצללים באיטיות והאיילה דילגה מבוהלת בחזרה אל
היער. הוא עמד והביט בשלל שלו שנח בדממת עד על הפתיתים הנימוחים והלבנים. הוא אחז
בקרניו המרשימות וגרר אותו איתו, שערו השחור והארוך מתבדר ברוח שהתגברה, ומגפי העור
הכבדים משאירות זכר להיותו שם...





האש באח העתיק שלו בערה על גבי גזעים אפורים של עץ אגוז. היא חיממה את פניו כשישב
על הכורסה ובהה במסגרת מעוינת שגילף בעצמו. שם יניח את קרני האייל המרשימות שצד לו
הבוקר. איילי הצפון ידועים בקרניהם המסולסלות והמרשימות. תחת המסגרת נחה תמונה
מצהיבה ובה היו שלושתם. הוא, אריאל ובעלה. "אהובי האציל", הייתה קוראת לו. ואכן,
אצילים, זקופים ואוהבים עמדו שם. זה לצד זה.

האחוזה שלו הצטנפה בלילה חסר כוכבים ועפעפיו רטטו על עיניו עד שנסגרו עליהן לגמרי.
ובחלום, שוב, התרחש הרגע הקשה מכול. אריאל החזירה את פניה לכיוון הצוק שלהם. הצייד
צעק וביקש והתחנן. אך לא היה בזה טעם. הוא רדף אחריה ביער השחור הזה ואפילו הגיע
בזמן. אך בתו, משוש חייו, לא אמרה דבר לפני שרצה יחפה,עוטה את כותנת תכולה וזינקה
בשקט אל התהום העמוקה שתחתיו. כל העולם דמם...





כטבעם של חלומות,משהו תמיד משתנה ברגע הכי לא צפוי.

מגע עדין ומוכר ליטף את ידו הגדולה לפתע. הוא הזח את פניו הצידה ואריאל הקטנה, בהתה
בו מבעד לעיני הדבש שלה.

"אריאל?"- גמגם הצייד בקול שאי אפשר היה לשמוע.

"למה?"- שאלה אותו.

"למה?.."- השיב לה מבולבל. היא נעלמה לרגע והופיע מולו שוב, אך פעם בוגרת. רגליה
יחפות, לגופה אותה כותנת תכולה.

"במה פשע לך אהובי האציל?"- שאלה אותו. אביה עיווה את פניו.- "מחר בבוקר, לך אל
העד"





הצייד קם בבהלה. פניו עוטות אדמומיות של עור רגיש שנשען זמן רב מידי על כיסוי
הכורסה הדביק. הוא מחה את הזיעה הקרה ממצחו. שעונו הזהוב הראה חמש בבוקר.

לא הייתה לו סבלנות להמתין. הוא ניגש עירום אל הקולב והתעטף במעיל. מגפיו מלאות
הבוץ פצעו את רגליו בשעה שהתפרץ מביתו אל הקור העז של קיצת הבוקר. הוא החל לצעוד אל
היער. עובר לריצה ואז שוב מאט. מהלך בהזדחלות מפוחדת ואז מאיץ בהתרגשות. הצמחייה
סביבו רשרשה וניגנה עם הרוח השורקת. ואז, בשעה שיצא מתוך החושך אל צוק העד, נשמטה
לסתו בתדהמה.

ספיראלה של פתיתי שלג התפזרה אל על וחשפה את דמותה של האיילה, שבבן זוגה טווח
אתמול, עומדת מולו ללא ניע.

הזיה הצליפה בו בבזק. הוא ראה את אריאל הקטנה רכובה על האיילה. "אבא, אני עוד שנייה
נופלת"- היא אמרה לו. צחוקה המוכר התגלגל והדהד באוזניו. כמו בחלום, שוב צמחה אריאל
ברגע. בתו הבוגרת עמדה לצד האיילה, מביטה בו בחוסר חיים.

המציאות שבה להכאיב בזמן שהצייד התרסק על ברכיו. הוא רכה באגרופו החשוף על האדמה
הקפואה. האיילה רקעה בעדינות בפרסותיה ואז רצה אל קצה הצוק וזינקה אל התהום. והעולם
דממה. דממת עד.