הירייה ...תקראו ותגיבו!

זהו, אני פותחת דף חדש,לא רק מעשית אלא תכנית,נפשית או איך שתמצא נכון לקרוא
לזה. כי אני, אנה לואיז,ילדה נורמלית ורגילה מעיירה נידחת ולא מוכרת, באמת נולדתי
מחדש. לא. זה לא שקר לעצמי או לך. זה אמת לאמיתה. והכול בגללו.

אתה מכיר את ההרגשה הזאת שחייך כול כך משעממים שאתה אפילו לא מרגיש איך עברו השנים,
איך חייך כול כך שגרתיים שמעיקים עלייך ונותנים לך הרגשה שבחיים זה לא ישתנה, עד
שאתה מתפלל שזה כבר ייגמר ומצרף לזה גם חלומות ופנטזיות כמו בסרטים?! כן זאת הייתה
אנה לשעבר, ילדה של אבא, חביבת המורים. הנורמלית. הרגילה. לא עוד. לא מאז אותו מקרה
שנולדתי מחדש, אני מתכוונת להילחם, להילחם. היום , באותו מקרה, אני חושבת שראיתי את
המלאך שלי, הוא היה גבוהה, בלונדי, ומאוד רגיל, כמו בנאדם, אך היה בו משהו שגרם לי
לחשוב ככה. הוא נכנס לחיי בשיא השיעמום,התפרץ לליבי, בא להציל אותי. כן, אני די
מאמינה שקיים אותו מלאך, מלאך שחלמתי עליו מגיל קטן... האם זה הוא? די. אבל אני
עדיין מהרהרת, האם הוא קיים באמת? או זה סתם סיפור שאימי סיפרה לי כמו שמספרים
אגדות.

' תמיד נמצא שם, אותו מלאך ששומר עלייך, אנה שלי, הוא שומר עלייך ומציל אותך ויום
יבוא ואת תראי את אותו מלאך.... את תרגישי אותו' נהגה אמא לומר לי כול לילה לפני
שהלכתי לישון. ואני האמנתי לה, וחיכיתי. אבל עכשיו, באותו המקרה האם זה הוא? האם
המלאך הראה את פרצופו? זה הוא שהציל אותי מהירייה?

כמו שנויה חברתי אומרת:

"אין גברים רגישים ואמיתיים בימנו כולם נכחדו במלחמות" .

אך למה שאני אקשיב לה, יומני היקר, גבי היא פימנסטית ידועה. כול גבר בקליפורניה{אני
ממש מגזימה} ידע שלא מתעסקים עם נויה מקלין, היא סבלה רבות מגברים אך ידעה היטב איך
לנקום בחזרה. אני לעומתה, היה לי גבר אחד בחיים, גבר שלא ממש ידעתי בדיוק מה אני
מרגישה... אם זאת אהבה? או סתם נוח לי איתו... כי אני עדיין מחכה למלאך, מלאך
שראיתי היום, ומה שהרגשתי שם.... אין לי איך לתאר, כי אותו המלאך נתן לי הרגשה
שהייתה כבדה עליי, הרגשה שלא ידעתי איך להתעסק איתה, מה לעשות. הוא הציל אותי. בכול
המובן של המילה.

הוא הציל אותי, מהמוות, מהשיעמום. גאל אותי מדבר כבד. כן, הוא המלאך, הוא אותו מלאך
שחסך לי כאב עצום כשאימי מתה, כאב מבגידות, ואירועים שונים ומכאיבים, עזר לי להתגבר
על הפחד, והכי חשוב, הציל אותי ממוות."

*****************************************************************************

אנה בקושי קמה.בוקר שגרתי, כמו כול הבקרים, אנה הצטרכה להתעורר קצת יותר מוקדם משאר
בני הנוער בגילה שהלכו לעבודה או למכללה. שקט היה סביבה, כולם עדיין ישנו, עדיין
חיה בבית אביה, נועם לואיז איש עסקים יומרני וקשוח שהחזיק בבעלותו מפעלים רבים
וחשובים, ועם סבה הציני ג'ק, אחותה השמרנית,ליז, ודודנה, מיכאל. כולם ודאי ישנו.
והיא?! למה תמשיך לישון בהנאה כשהיא צריכה לקום מוקדם, להתלבש במהירות ולרוץ לפתוח
את המסעדה של בן דודה, מייקי, שבטח נחר בשעה כזאת.

"את יודעת שמייקי לא אחראי" הטיח בה אביה, כשפתחה את פיה להתלונן."אבל אני נותנת לו
את הרגשה טובה במיוחד אחרי שהוריו נפטרו, לכן פתחתי לו את המסעדה."

וכמובן, כמו כול הפעמים שנאלצה לוותר, אנה שילמה על זה. לא קל לילדה בת תשעה-עשרה
אחראיות כזאת, לקום מוקדם , כמעט בזריחה, לפתוח מסעדה ואז לרוץ למכללה ואחרי
הלימודים שוב לחזור למסעדה למשמרת לילה, ככה כול יום.

אנה התלבשה במהירות האפשרית, ויצאה מהבית,לאט הלכה ברגל, לכיון המסעדה שלא היתה
רחוקה מהבית, אולי משך כרבע שעה ולא יותר,

כשהגיעה עדיין היה מעט חושך אך פס אור כתום כחול הופיעה מרחוק, אויר צונן וקר של
הבוקר נישא באוויר וגרם לאנה הרגשה מגעילה בבטן, משהו לא ניראה לה.

כשהגיעה, מיהרה ללבוש את מדי העבודה, וישבה ללא מעש, רק כמה מספר לקוחות- הרוב
תיירים- הפריעו לה מדי פעם בבקשה לקפה בבוקר קריר שכזה. אך בכללי, אנה רק ישבה
מאחורי הבר, וקראה עיתון של הבוקר, למרות שעיניה היו עייפות מדי בשביל לקרוא.

היא לא שמה לב וכבר עבר השעה תשע, הדלת נפרצה בעייפות על ידי חברתה הטובה, נויה.

"בוקר טוב" אמרה מנומנמת והפילה את התיק הקטנטן והכחול שלה בחדר הציוד. נויה לבשה
את מדי המלצרות שלה והביטה על אנה פתאום. " אופס, לא ניראה לי שזה בוקר כזה טוב
בשבילך" אמרה בהתנצלות.

אנה חייכה, עדיין עייפה. איך היא יכולה להיות כזה מבודרת על הבוקר? תהתה.

"בוקר טוב." הדגישה את המילים למרות שלא יצאו מפיה. נויה משכה בכתפיה ומיהרה
ללקוחות, שהיו בעיקר בני נוער שהחלו למלאות את המסעדה.אנה כמעט שהכירה את כולם,

זאת ג'ני, הפרחה של השכבה.... וזה דורון המפתח של הביה"ס לניצחן בפוטבול.... וזה
ניר הילד החרשן......וזה......

אנה התיישבה מהרהרת על יד הדלפק, והביטה על נויה שקטלה בעוקצנות את דורון וחבריו
שניסו לפרלטט איתה באומץ.השעה כבר הייתה עשר, ומייקי נכנס למסעדה בחיוך מתנצל.הוא
נראה די לחוץ. אנה הבליגה בחיוך רחב.

"אנה אני מצטער, נרדמתי" מלמל בקול חלוש והתקדם לעברה, פניו היו חיוורות והוא הביט
לכול צד.

"טוב לא משנה, אתה בא להחליף-"

"לא אני חייב לזוז, תישארי פה עוד כמה דקות, טוב?" אמר והביט שוב מצד לצד.אנה נאנחה
ונתנה לו מבט סלחני. מייקי חייך.

"אוהב אותך" מלמל ולקח קוראסון שוקלד מהווטרינה. ונעלם. מעניין מה יש לו לעשות..
חשבה אנה, מגחכת, בטח עוד הימורים....

לפתע הרגישה משיכה קלה במותניה.זה היה ג'יסון, החבר שלה.

"בוקר טוב, יפיפיה שלי" מלמל וחיבק אותה חזק, בזמן ששיפשפה את הכוסות.

"די, ג'יסי" מחאה בתוקף. לא היה בא לה על הבוקר. ג'יסי לבש את פרצופו הציני.

"נראה שמישהי פה עצבנית על הבוקר." מלמל בעצבנות ונרתע מימנה. אנה נאנחה בעצבנות,
והניחה את הכוסות, היא התקרבה אליו וליטפה אותו בחום.

"זה לא זה, אני פשוט עייפה מאוד, ואתה יודע שאני שונאת שאתה עושה לי את זה בזמן
העבודה" הסבירה לו. אך ג'יסון דחק אותה.

"אז נתראה באונבריסטה, פינקי." אמר בלגלוג עצבני ומיהר לצאת. אנה הביטה על הדלת
שמימנה יצא, לרגע אחד רצתה לצאת אחריו, אבל זה לא יתאים לה, ממש לא. היא אפילו לא
הייתה בטוחה יותר במה שהיא מרגישה. האם היא אוהבת את ג'יסון? או שהיא איתו רק בגלל
הנוחות?. את זה תמיד שאלה את עצמה.

"יש בעיות עם החבר?" שאלה נויה בצניות ופינתה את המגש שלה. אנה הקשיבה לה אך עיינה
היו עסוקות בתפריט החדש.

"זה לא זה!" אמרה בעצבנות ומחקה את מה שרשמה...

"קרה משהו?"

"לא,כלום" פלטה אנה בקול, נויה משכה בכתפיה כהרגלה ומיהרה להגיש ללקוח עצבני, שרצה
כבר את הקפה שלו. אנה המשיכה להרהר.

היא לא שמה לב שבקצה המסעדה, ישב לו גבר בגילה והביט עליה במבט ממושך, מבט מוקסם,
מבט שלא ידע איך להפסיקו.....

השעה כבר הייתה אחת עשרה, היא חיפשה בעיניה את מייקי, אך לא מצאה אותו, עוד מעט
תצטרך ללכת ללימודים, מה תעשה אז?!

טריקת דלת הקפיצה אותה, היא הבחינה בשני השודדים רעולי פנים, נכנסים למסעדה, ושודד
שלישי שומר על הדלת, שלא יכנסו. היא נלחצה.כול הלקוחות הביטו עליהם בפחד,השודדים לא
התמהמהו ותוך כמה דקות האנשים היו חלקם על הריצפה וחלקם צמודים לקיר,אנה הביטה
עליהם, ואז על נויה שהניפה את ידיה, והביטה עליה במבט דואג. שלושת השודדים התקרבו
אל הבר. אנה הייתה נסערת, בחיים לא חוותה כזה דבר.

"איפה מיכאל לואיז?" צעק אחד מהם. איפה באמת לעזאזל, מייקי?!.

אותו אדם, נראה עצבני במיוחד, הוא הניף מול פרצופה את האקדח, אך פיה של אנה לא יכל
להוציא מילים, היא ניסתה, אך משום מה לא הצליחה לדבר.

"שאלתי משהו!" המשיך וצעק.

"איפה מיכאל לואיז, ילדה?" אמר השודד השני ביותר רוגע, הוא נראה חביב יותר.

"לא... לא יודעת.."מלמלה בחצאי מילים,השודדים הביטו אחד על השני. שודד אחד הורה
לשני לחפש מכיון שאותו שודד נכנס וסקר את כול המסעדה.

"מה הוא בשבילך?" שאל השודד השני. אנה הביטה על כול היושבים שהביטו עליה בפחד,
מחכים שתעשה משהו, היא נשמה קלילות ויצאה מחוץ לבר, בזמן שהשודד שחיפש הניד בראשו,
שלא מצא כלום.

"הוא בן דודי, אבל אתם לא תמצאו אותו פה, הוא הלך" הסבירה להם, פתאום נשמיעה צפירה
, צפירה של סירנה משטרתית. השודדים הביטו אחד על השני, נסערים.

"איך המשטרה הגיעה לכאן?" צעק השודד הראשון והניף את האקדח מולה, בשנית.

"ארני, עזוב אותה, זה לא אשמתה" התערב השודד השני לטובתה. ארני הביט עליו בעיניים
יגועות ואדומות מאוד כשל מטורף.

"אני אומר שניקח את היהלום ונלך" הציע לפתע השודד השלישי, קצת בחשש.

"כן, עזוב באנו בשביל היהלום" הסכים השודד השני.

"אתם לא קולטים?!" צעק עליהם ארני, אנה קפצה. "מיכאל עשה לנו תרגיל!"

הם פערו את פיהם. "מאיפה אתה כול כך בטוח?" שאל השודד השלישי.

"אתם חבורה של טיפשים! אם מיכאל לא פה, אז גם היהלום לא פה!" המשיך לצעוק.

הסירנה הלכה והתחזקה, וככה גם היריות שהשמיע ארני מאקדחו.

"אז מה אתה מציע?" שאל השודד השני ביראת כבוד, כנראה ארני היה המנהיג שלהם, ככה אנה
חשבה. ארני הביט עליה ואז עליהם וחייך בחיוך רעב.

"אני אומר, נהרוג את בת הדודה האהובה שלו" אמר בטרוף וליטף את פניה ברוגע, אנה פחדה
מאוד. "ואז הוא ידע לא להתעסק איתנו" אמר וקולו התגבר, והוא הצמיד את אקדחו לפניה
היפות .אנה עצמה את עיינה, הפעם השודד השני לא התערב לטובתה, אלא שתק והעדיף לא
להסתכל. אנה לא רצתה לראות את סופה, האם זה באמת הסוף? האם זהו טעם המוות?

אך בדיוק ששמעה את הנצר, מישהו הדף אותה לרציפה בדיוק שנשמע הירייה.

אנה התעוררה, היא הבחינה בגבר ששכב לידה, וראתה שהשודדים נתפסו על ידי המשטרה שפרצה
בדיוק כשירה, ואז כשהבינה מה קרה, הבחינה בברור בגבר שחטף את הכדור במקומה, שערו
היה שטני- שחרחר, פניו נראו כמו של מלאך מתוק, הוא היה חסר הכרה.

והוא.... הציל אותה? אותה? את אנה?. היא הייתה מבולבלת מדי, למה שיציל אותה?.

שלושת חבריו רצו אליו בזמן שנויה רצה אלייה, אך אז כבר התעלפה, מחכה להתעורר מהחלום
המתוק.



"אנה?" קרא קול. "אנה שלי, את בסדר?"

דמות מטושטשת ניצבה מעליה, שהתבררה כאביה. אנה פקחה לאט את העיניים, הרגשתה היתה
מסוחררת מדי, מבולבלת, ובלתי מובנת. היא קמה בעדינות, וזיהתה את אביה , החדר הזדהה
כחדרה, והיא ישנה בתוך מיטתה.

"אבא..." מלמלה בקושי. ליז הצטרפה לאביה ושניהם הביטו על אנה בדאגה עצומה.

"שקט אנה, תשני" אמרה ליז.

"לא,הרגע ישנתי, והיה לי חלום... חלום מתוק..." המשיכה למלמל ובקושי שמעה את עצמה.

"שקט" ביקש מימנה אביה. "את חלשה מדי"

"מה קרה... למה אני צריכה לישון?" קמה בקושי, אך שוב נאנחה.

"כי...את.. כמעט מתת שם" מלמל נועם, כמעט בלי קול, הוא החוויר.

"אני יודעת"קטעה אותו, חצי מנומנמת, פתאום נזכרה בהכול ונתקפה פאניקה. היא הזדקפה.

"מה קרה לו? מה קרה לנער ההוא שהגן עליי? הוא מת?"

אך נועם השכיב אותה חזרה, בלי רצונה. "כול מה שחשוב עכשיו שתשני"

"אך אתה יכול להגיד את זה?" נזפה בו. "יש שם מישהו ששוכב מחוסר הכרה, אול מת-"

אך מייד הרגישה תחושה נעימה, משהו שגרם לה לשתוק ללא רצונה, למרות שהיה לה הרבה מה
להגיד. היא נזכרה באותו.. מלאך.. כך כינתה אותו, ורק המחשבה שהוא ימות גרם לה
לצמרור קל. למרות שהיא לא מכירה אותו, היא הרגישה שהיא לא רוצה לאבד אותו.



"משהו קרה שם, משהו לא רגיל, משהו מהסרטים.....זה משהו שחלמתי שיקרה כבר המון
זמן,מאותו הזמן שאמא אמרה לי על המלאך, מאז שהתחלתי לחלום על אותו מלאך, בנימה
ילדותית. אני יודעת, משהו חיבר ביני לבין הגבר הזה, כימיה.

אך מה שכן,ידעתי שהנער הזה, הנער הזה שהציל אותי, לא הציל אותי סתם. היתה סיבה.
גורל.יד אלוהים. אלוהים הקשיב לתפלותיי.

כול מה שנותר היה לי לברר מי זה, מי אותו החצי השני שלי {כן, הוא החצי השני שלי} מי
זה אותו אדם שנכנס לחיי ושינה את תחושותיי. מי אותו המלאך.

כמו שאמרתי, כמעט מתתי, אך נולדתי מחדש, העם זה ארני. שדווקא ביום שהחלטתי כאלה
החלטות, דווקא אז הוא "החליט" להיכנס לחיי?

נולדתי מחדש, והפעם זה בזכותו, בזכות המלאך שלי."

אוהבת המון

אנה לואיז.