רק רציתי לומר לך.

לפני שאתם קוראים, הנני מודה: מקור השראתי הוא הסיפור "שושנה אדומה לאהובתי". הפאונטה שלי שונה לגמרי, אפשר להגיד שזו הגרסה ההפוכה. אבל אם אתם מוצאים אלמנטים דומים, וישנם, אל תבהלו. :)


 


כמו אלומות אור החותכות מסך ערפל עברו אצבעותיה של יוליה בשיערה הבהיר. היא עוד חיזקה מעט את האודם בשפתיים. אבל דיי, עכשיו באמת מספיק. יוליה כבר לא תהיה יפה יותר כמו ברגע הזה בדיוק. הנוף המתחלף במהירות שנשקף דרך חלונות הרכבת החל להאט וללבוש צורה של נוף אמיתי. היה כבר ניתן לזהות בתים ומדשאות מצהיבות. סתיו שמתפשט על הכול.
הרכבת הלכה והאטה עד שנעצרה לגמרי. יוליה הביטה כיצד דלתות הקרון מתרחקות זו מזו וחושפות בפניה תחנה הומת אדם. ההמון נחלץ מאחורי ה והחוצה.אחרים נדחפו לפניה ופנימה. והיא עמדה בודדת. תרה בשקיקה אחר בחור אוחז מעטפה חומה.


למעשה הכול החל בשנה השנייה ללימודי הפסיכולוגיה שלה. המרצה ביקש מכל אחד מהסטודנטים לכתוב מכתב מרגש ככל הניתן עבור חולים המאושפזים במצב המוגדר סופני. יוליה, ככולם, קישטה את המכתב באינספור קלישאות ותכסיסים פסיכולוגים. אחרי הכול, הציון הגבוה הוא מה שחשוב באמת.
אך למרבה הפלא, ושלא ככולם, יוליה קיבלה גם מכתב בחזרה. 'אם את יוליה אז אני הוא רומאו'. נכתב שם. תחילה חשבה שזה כמו מן מכתב ביקורת כזה, שמפזר סרקזם חריף כנגד המכתב המעט מתנשא שלה. אבל לאחר שהתעמקה בו עוד ועוד, הבינה כי מישהו משחק איתה. מתחכם ומאתגר את שנינותה הבלתי ניתנת לערעור. היא מצאה את עצמה נסחפת לתוך המכתב, מנסה להתחקות אחרי אופיו של הכותב. היא טבעה בתוך כתב ידו המחודד, השחור. העמוק. היא נהנתה להעביר את קצה אצבעותיה על האותיות ולחוש כיצד הנייר שוקע תחת סמיכות העופרת. היא שיתפה פעולה, ומכתבים החלו נשלחים מהאחד לשני. כל מכתב הגדיל ביוליה את סקרנותה. המילים הפכו פחות ופחות ברורות. כאילו השניים מחליפים קטעים מסצנות של מחזה שיקספרי. אחרי הכול רומאו ויוליה. אבל היו גם מתכתבים יותר ברורים. כאלה נושאי רעיונות שהפיחו ביוליה תחושות שלא ידעה קודם- היא לא הכירה את שמו של הכותב, היא לא שמעה את קולו. היא בוודאי שלא ראתה את פרצופו. אך הייתה נקודה שבה הבינה שהוא שבה את ליבה. זה לא קרה בין רגע. לא אחרי מכתב מסוים,ולא אחרי מחשבה קונקרטית. זה היה תהליך איטי, כמעט בלתי מורגש מחד, אבל כובש ומסעיר מנגד.

המכתב האחרון היה זה ששינה את הכול.
עד כה נמנעה מלחשוף את רגשותיה בפניו כי זכרה תמיד שהוא חולה סופני. והסיכון באהבה גדול. זאת ידעה עוד קודם. אך במכתבו האחרון כתב לה רומאו כי הוא החלים. היה סוג של אושר במכתב הזה. אושר בולט. אולי בולט מידי. אבל יוליה אכלה את הפיתיון והם קבעו להיפגש כעבור שבוע בתחנת הרכבת הישנה. היא רצתה לחתום את המכתב האחרון ששלחה אליו בצירוף מילים שלא אמרה מעולם. אבל לא. היא תגיד לו אותם בפניו, שיחכה שעוד שבוע. שהיא תחכה שבוע. זה שווה את זה.

"עמדתי שם והרגשתי איך עייני ממצמצות ובוהות בחוסר מיקוד בחלל. כאילו התפזרו כל האנשים ביחד, נשארתי כמעט בודדת בתחנה. עיני חלפו על קו הים, בוחנת בחור ועוד אחד. ואז ראיתי את רומאו. סיכמנו שעל מנת לזהות זה את זה, יאחוז כל אחד את המעטפה בה שלחנו את המכתבים. המעטפה הלבנה שלי צמודה לחיקי. וזו החומה-צהובה של רומאו אחוזה בידו. הבטתי אל כף ידו האוחזת. זו שלמעשה הייתה הייה כפה עבורו בחצי שנה האחרונה. בחנתי את ורידו שהשתרגו מן האצבעות ועברו דרך זרועו שנעלמה בשרוול המקטורן הארוך. תהיתי כיצד כתב כה נוקשה נוצר ע" יד כה עדינה. הוא החל להתקרב וזה היה הרגע להביט בעיניו. כן, כ"כ טוב ששמרתי את הצהרת האהבה שלי לרגע הזה. רגע מושלם כזה. כשפניו של רומאו מביטות בי. זה לא בדיוק היופי שציפיתי לו. הגוף האיתן שנשקף דרך הכתב, התחלף בגוף עדין ושברירי. עיניים מלאכיות ממש הסתכלו אליי במן מבט קצת מוזר.
'יוליה?"- הוא שאל קצת בהתנצלות. 'רומאו?'- פלטתי. הרגשתי כיצד לכלוכית עייני נרטבת. כיצד ליבי משלים עם אושר. רומאו המשיך להביט בי במבט קצת שואל. זה לא שינה. הוא חיכה שאומר לו. 'רומאו' חזרתי והתכוונתי לומר יותר. אך הוא קטע אותי. 'אני לא רומאו יוליה. אני אחיו.' שתקתי. 'את בטח יודעת שהוא היה חולה מאוד. ובשבועות האחרונים מצבו החריף. הדבר האחרון שהוא רצה לעשות זה לראות אותך.' הוא חייך מן חיוך מאולץ כזה. 'אבל הוא לא הספיק. הוא נפטר לפני יומיים'. המילים כמעט בקעו החוצה. אותן שלושת המילים שהיו הופכים אותי למאושרת. 'אני מצטער, באמת' , המשיך אחיו 'היה אולי משהו שרצית לומר לו?'"