אהבה שלא אשכח... פרק 2

ההההעעעעיי פהה סטורם 9 רק רציתי להגיד קודם כל על הפרק הראשון שתודה לכל מי שהגיב לי וגםם שלא משנה לי מה אנשים יכתתבוו אני אמשיך לעשות פרקיםם... לא נעלבתי תודהה.. אז הנה הפרק השני ויכול להיות שהוא יהיה ד קצר אז סלחו לי:


פתאום, בפתח של השער ראיתי את דניאל מעולפת . מסביבה היו המון ילדים מכיתוב ט ' עד יג ' עומדים לידה ונראים מודאגים מאוד. היא הייתה לבנה כסיד, ועל מצחה היו טיפות של דם שזלגו לאט לאט... כמו הטיפות האלה, כך גם דמעותיי החלו לרדת.. רצתי אליה הכי מהר שיכולתי, התיישבתי לידה, והתחלתי לבכות.. אמרתי לילדים לידי שיקראו למבוגר , מורה , משהו ! העיניים שלי נהייו אדומות. פשוט לא יכלתי לסבול את המחשבה שאולי... אולייי.... אפילו אסור לחוב על זה ! היא תתעורר עוד מעט ! בנתיים הגיעה מנהלת בית הספר בריצה כשהיא מדברת בפלא. כנראה מזמינה אמבולנס..


המנהלת: "מאי, את חייבת לזוז מכאן. כבר התקשרתי להורים שלה והזמנתי אמבולנס. תזוזי היא צריכה מרחב!"


אני: "איזה מרחב בראש שלך ?!? את לא רואה שהיא מדממת?! זו מכה ! חוץ מזה אני רוצה להיות איתה ! היא החברה הכי טובה שלי ! כמו אחותי!"


המנהלת: "לא מעניין אותי! זוזי מכאן ועכשיו אחרת אני אגרום שיזמינו גם לך אמבולנס!"


עכשיו באמת התעצבנתי... האמבולנס הגיע והעלה את דניאל, ואני ראתי למורה טומטמת בפנים שלה ועליתי על האמבולנס. בדרך נתנו ליכדורי הרגעה כי ראו שאני על סף עילפון גם.. הגענו לבית החולים. ראיתי את ההורים שלה לידה, גם בוכים, אבל מנסים להסתיר את זה כשהיא בדרך והרופא בודק אותה. אני לא הסתרתי את זה. התחלתי להתייפח וכל הזמן לחשוב מה יקרה אם אני לא ידבר איתה שוב, יראה אותה שוב. ככל שחשבתי על זה יותר, כך נהייתי יותר אדומה ויותר דמעות זלגו על פניי...


כעבור 3 שעות כשאנחנו עדיין בבית החולים~


עדיין ישבתי ליד דניאל על יד המיטה בבית החולים כשהיא מחברת למכשירים מוזרים כאלה.. עכשיו כבר נרגעתי. לאט לאט הרגשתי כאילו עיניי נעצמות... חלמתי... אני חושבת, שבחלום, הבנתי עד כמה דניאל חשובה לי. מגיל 0 אני והיא מכירות, ואף פעם לא נפרדנו. עכשיו יכול להיות שהיא לא תתעורר, ואני לא ידבר איתה שוב. אני לא מאמינה שרבתי איתה על דבר כזה מטופש! הדמעות שוב מתחילות לחנוק אותי... פתאום אני מרגישה את ידה בתוך ידי זזה. היא התעוררה !


דניאל: "מהה ? מה ? איפה אני ? "


אני: "אווייי דני !!! התעוררת! חכי אני אקרא לרופאים!! "


דניאל: "מה איזה רופאים? איפה אמא ואבא שלי?"


הוריה של דניאל, מירי ויותם נכנסו בחיפזון ואחריהם רופא. הם חיבקו אותה ונישקו אותה ושאלו לשלומה איזה 5 פעמים. אחרי כל הבדיקות דם, והרבה שאלות למה קרה לה, היא שמה לב אליי שאני יושבת בפינה ומתה מבפנים מבושה. כל המבוגרים יצאו מהחדר, ונשארתי איתה.. היא קראה לי להתקרב אליה.


דניאל: "מאייי בואי שנייה"


אני: "מה דני?? את צריכה משהו ?? "


דניאל: "לא לא אני בסדר רק עדיין קצת בהלם.. "


אני: "מה קרה לך?! את חייבת להגיד לי.. "


דניאל: "עזבי את ה עכשיו.. קודם כל אני רוצה לדעת מה יש לך"


אני: "נוו את יודעת.. מאוד חששתי שאנייאבד אותך, וחשבתי על הריב הטיפשי הזה של אתמול. בבקשה תסלחי לי! "


דניאל: "חחח מאיצ'וקק אני מבינה אותך .. אנחנו חברות מגיל 0. נראה שניפרד בגלל שטות כזאתי??? "


הרגשתי הקלה כזאת ענקית בבטן. אני פשוט לא יכולה לתאר לכם מה עבר עליי. פתאום עלה על פניי חיוך גדול כזה, מרוח על כל הפרצוף. ניגשתי אליה עוד יותר קרוב, ופשוט לא עמדתי בזה יותר. חיבקתי אותה הכי חזר שיכלתי .


דניאל: "מאי ! מאי ! את חונקת אותי .. ! O ; "


אני: "אהה חח סליחה מאמי לא שמתי לב... אני פשוט כל כך שמחה שיש לי אותך"


כך עברו להן שעתיים של כיף צחוקים וגעגועים למרות שלא דיברנו אחת עם השנייה רק 5 שעות. אני כבר שכחתי מהכל.. מהלימודים, לי, הוריי שבטח דואגים כי נהיה ערב. הכל. רק רציתי להיות איתה... פתאום, ראינו את הדלת נפתחת, זה היה.....


 


זהו לבנתיים ההמשך יבוא... 4 תגובות ופרק הבא : )