לחכות.... תקראו ותגיבו!!

הוא הביט עלייה מרחוק, ראו עליו שעיניו נצצו, כמו מכת ברק. פרצופו התעקל לחיוך
מתוק, חיוך חמים ומוכר, כבר שנתיים שלא ראה אותה, שנתיים של קרירות, של סבל, של
כאב. והינה סוף סוף ראה אותה, בשדה התעופה. הוא הבחין בה ראשון, עיניו נתקעו עליה ,
מין אושר עילאי פקד אותו לפתע, כאילו האושר לא מתכוון לעזוב אותו

אף פעם. שעה הביט עליה, מנסה לקלוט את מבטה, אך היא לא הביטה עליו, היא רק חיכתה
למשהו. אולי לו?! קיווה בליבו, אך שנתיים לא דיבר איתה, לא התקשר וגם לא שלח
מכתבים.

"אנחנו צריכים להיות ביחד" מלמל לה כשנסעו כול הח'ברה לים, הם ישבו מול המדורה
הגדולה,רק שניהם. היא צחקה בקלילות, עיינה צחקו מה שגרם לו מעט חוסר בטחון.

"אבל אתה נוסע,טיפשון" אמרה בקול הרך שלה. "לשנתיים איך נהיה חברים?! מרחוק?!"

"אז תיסעי איתי!" הרים אותה באוויר, ואז הוריד אותה.

"אתה יודע שאני לא יכולה" השפילה את מבטה.

"אז בואי נהיה חברים מרחוק, בואי נתכתב...-" פתח ואמר, והיא הביטה עליו בחיוך עגום.

"אני לא יכולה להבטיח לך" אמרה והייתה רצינית, ואז הלכה.

הפרידה מימנה הייתה הדבר הכי קשה שעברו, היא ליוותה אותו לשדה התעופה ונישקה אותו
נשיקה ממושכת, נשיקה מתוקה. והם נפרדו. שנתיים רק חשב אליה, רק אליה, כמה ניסה
לשכוח אותה, אך לא יכל, הבנות הלכו וחזרו והוא נשאר רק עם אחת. היא.

עברו שנתיים, והוא סיים את חובותיו וחזר ארצה. ועכשיו ראה אותה. היא הייתה יותר
מתוקה מבעבר, שערה היה חלק גולש, וארוך, ועיניה הכחולות חייכו.

הוא הבחין בקיומה אך היא לא, ככה איך שהוא עם התיקים, הביט עליה המום. היא חיכתה
למישהו, מישהו שכנראה היה יותר שווה מימנו, מישהו שהיה שווה לחכות לו.

לו היא לא חיכתה......